אתמול שראיתי וויל האנטינג, באיזה קטע (נראה לי הקטע שהוא נשבר ובוכה),עלו לי דמעות בעיניים.

אני נעשית רגשנית עם השנים.

פעם הסרט היחיד שבכיתי בו, לפי מה שאני זוכרת, היה "כוכב המטמון". בכיתי- ממש התייפחתי. מזלי הייתי לבד בבית שלא שלי. זה היה בכיתה י', והיה לי יומיים קשים, אז בסדר.

והיום? אני בוכה כלכך מהר.

בכיתי ב'אמלי'. זה אפילו לא סרט עצוב, אבל זה כלכך ריגש אותי. היופי בו, בה, בי.

בכיתי בסיפור הזה בקדימה, שהבנתי שריכלו עלי וכל המניפולציות המגעילות האלו. בכיתי.. בכיתי בכלכך הרבה מקומות.

בכיתי אתמול כי הייתי ממש עייפה וכי כולם צעקו עלי וכי אני מפחדת מש"ש.

זה כלכך טיפשי, מוריד מהערך. ואני אפילו לא במחזור/ על כדורים.

זו סתם אני, או גיל ההתבגרות או לא יודעת.

קצת מבאס, אבל לא נורא.