זה היה בשעה השלישית, חצי יום שהוא לא דיבר איתי. שהוא חשב. מופע מטומטם, משהו של כל השכבה וסרט. הברזתי.

ישבתי בחוץ, עם ספר. מחכה, מתה קצת.

הוא בא, צולע, התיישב.

כן, לא, מה, לא יודע. הוא לא מצליח להגיד את זה.

יש לו משהו לאליה. הוא לא יודע מה, כי לא היה לו משהו בסגנון 3 שנים. אבל זה משהו.

משהו שהתפתח לפני שהוא בכלל ידע שהיא דלוקה עליו.

ושהוא מצטער.

חייכתי, זה בסדר. אני אסתדר.

וזה נגמר בצורה הכי טובה שזה יכול להגמר, מהדרך שלא לטובתי כמובן. אבל זה עדיין הדרך השניה, ואני עדיין באותו מקום. חד צדדיות זה הקטע שלי, בייבס.

וזה לא יישאר, לצערי, כמו שזה היה. שנתיים, וחצי, גאד דאמיט.

בהתחלה לא הרגשתי כלום. פאקינג כלום. קצת מוזר, אבל לא יותר מזה.

אחרכך הכלום התגבר, הפך לסוג של ריק. ואקום.

ריקנות.

בבטן, כאבה לי הבטן נורא, בשיעור אחרון. קצת רעדו לי הידיים, הרגשתי שאני צריכה להחסיק את עצמי.

וזה עלה למעלה. אני מרגישה כאילו החזה שלי נחלק, נקרע לשניים.

וואו, חשבתי. זה כמו לב שבור.

1.12-19.2.