איזה יום מתיש.

מתחילים בשעת אפס, משמע הוא מתחיל לפני שהשמש יודעת שהוא מתחיל. 5:45 השעון המעורר מצלצל (איזה בעסה זה רק לכוון אותו לשעה הזאת). נותנת לעצמי 10 דקות, קמה מהמיטה, מקלחת, בגדים, על השניה-תחנה.

כבר שלושה ימים ברציפות אני לא מאחרת את ההסעה. מה לא בסדר איתי?

שעת אפס אמרנו? מתמטיקה. על הבוקר. איזה כיף.

עדיין לא גמרתי שעה ראשונה ואני כבר רוצה להיות בבית.

ואז תנ"ך. מורה מוזרה.

מוציאה את שניהם החוצה. היא-אי הכנת שיעורי בית. הוא- כי הוא נרדם על השולחן.

מציק לי? מפריע? אנאעארף. בעיקר הוטב לי שאין לי אותו בזווית העין.

והשיעור נגמר, יוצאים להפסקה.

יש פה עכשיו כלכך הרבה אנשים. פה, במקום שלי. לפחות אני חושבת שפה הוא אמור להיות.

כל יום הייתי באה לפה ומוצאת את הפינה שלי, איפה שהיא לא היתה. אם לשניה אחת או שתיים, אם לחצי שעה שלמה. בספרים, בשירים, באנשים, במפות הכוכבים.

אין לי פינה קבועה, ואף פעם לא היתה. יש אנשים שחיים כל החיים בפינה אחת יחידה, בחדר פרטי שלהם, יש אנשים שאפילו במקומות הכי עגולים מוצאים חצי פינה לנחמה. יש אנשים שלא.

אין לי פינה אחת, אף פעם לא היתה. אומנם כל אחת מאינספור הפינות היתה דומה לאחרת- הרגישה אותו דבר, נתנה תחושה דומה.. אבל בסופו של דבר אלו היו אחרות.

את הפינות שלי מצאתי כל פעם במקום אחר. בערים, בגבעות, באנשים, בצלילים מתפוגגים. ברעש, בשקט, בצרחה, במילים, ברוח.. ולשניות המעטות שהפינה שלי היתה קיימת היתה גם נותנת תחושה טובה. תחושה של בית. בית נעלם-יעלם, בית שחולף ברוח. אבל בית. מגן עלי מפני החדר הזה שאין לי כוח למי שנמצא בו.

ואז היו נעלמות, הפינות, ושוב אני נמצאת בחדר עגול. נעלמות, ולא חוזרות שוב.

ועכשיו?

אחד הדברים שאני הכי שונאת זה שמסתירים לי את הפינה שלי, כאילו לא מספיק קשה לי גם ככה למצוא אותן.

אנשים, המוני אנשים, יותר מידי- ממלאים את החדרים העגולים שלי, מסתירים לי את הפינות המעטות שעוד לא נמצאו, חוסמים לי כל סדק שאוכל לברוח לתוכו.

אני תקועה, אין לי לאן ללכת, לאן לברוח.

תקועה בחדר עגול, שאין לו יציאה.

מה אמרתי, הפסקה?

חצי בית ספר היה שם. מצלמות, טלוויזיה או עיתון משהו. פתאום שהעניין נהיה תקשורתי לכולם נורא חשוב מפורים, מהדמוקרטיה הפגומה, מהצביעות של ההנהלה.

דווקא החלטתי להכנס לשיעור, ולא להבריז. כאילו יש לי כוח לכל האנשים האלו, ממילא לא מצאתי את עצמי.

אז נכנסתי לאנגלית. תופסת שולחן, אוספת את השיער, מכסה את עצמי באוזניות. דיסקמן. רדיוהד.

שומעת שירים כלכך עצובים, שממש קרעו אותי מבפנים. נוראיים.

הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לשמוע אותם, שאני אמות עוד רגע, שאני אצרח, אבכה, אעלם.

אבל לא הצלחתי להפסיק. לעבור הלאה.

Ok Computer, שיר 6. Karma Police, מהיפים והרגישים בשירים.

קשה להסביר את הרגש שנמצא בך כשאתה שומע את השיר. השקט השנייתי, ואז הפריטה. Am, לא קשה לזהות, פשוט וחלק. אקוסטי. מה כבר יכול להיות כזה מרגש במעבר הזה?

שקט, לה במול ועוד כמה אחריו. שוב, מה כבר אחר בזה?

אבל לא. לא כמו מאות השירים שמתחילים באקורד הזה, הפעם יש משהו אחר.

בזמן הנכון, בסיטואציה הנכונה, אתה שומע את השיר ממקום אחר לגמרי. הגיטרה הזאת, המיתרים המתכתיים-הם לא באים מבחוץ, מהאוזניים. הם באים מהלב.

אתה שומע-מרגיש- את  הפריטה ושומע אותה ממקום אחר. הלב שלך- יותר נכון החלל בלב שלך- משמיע קולות, פורט מיתרים. החלק שנלקח, שנקרע, שנעלם-פתאום הוא שם. בלתי מורגש. בוכה.

תום יורק שר על המשטרה החשאית, על המפלגה, הממשלה, הפרט בתוך הכלל או משהו. ואתה? נפרט. מתחבר לאקוסטיות המרוחקת, או קרובה.

ואז? אז בוכים.

הלב מתחיל להתאבל, שר מהמקום הכי כואב שלו-הפגוע, הנלקח, החלל- והדמעות יוצאות החוצה.

הקול של מר יורק נשמע כמו איזה הד רחוק, נעלם, וגם אתה. לשניה אחת, לדקה אחת.

איבדתי את עצמי.

זה מה שקורה. זה מה שאתה מקבל כשאתה

מתעסק איתנו.

אז מעבירה להתחלה שוב, ושוב, ושוב, וכותבת. סתם, זה לא באמת עוזר.

ואז המורה מחלקת מבחנים, ומסבירה שטויות על משהו שם. רוצה שאני אדגים עם המבחן שלך, שואלת בחיוך לא אמיתי.

אםבאלך.

לוקחת. מקריאה את הטקסט. מתחילה לרדת עלי, בין המילים, השורות. נכון שהיא ככה? ונכון שהיא ככה? ונכון שהיא מדברת לפני שהיא חושבת, ונכון זה מתורגם לעברית אבל לא?

מפסיקה להקשיב, להגיד. אם את רוצה להפוך את זה למן מאבק נגדי, זה הדרך שלך להלחם בי-כי יש לך מן היררכיה מטומטמת כי את נותנת לי ציון-חופשי. אם זו הרמה שלך.

רק לכי תזדייני, כי אני זו שמוציאה בסוף ממוצע 9, ואת מתנהגת כמו ילדה קטנה.

הפסקה, נשכחת.

רעבה נורא. מתי פעם אחרונה שאכלתי?

אתמול, צהריים. בערב לא הייתי רעבה, ההורים חושבים שאני כבר אנורקסית. ובבוקר כבר אין זמן.

אין לי אוכל, אבל יש כסף. לקנות משהו? מה? לחמניה?

בחילה קלה.

נורא מוזר, כל פעם שחשבתי על אוכל, נהייתה לי בחילה. וגם עלתה לי בראש העובדה שאני נורא שמנה. פתאום נזכרת באף ג'ינס שלא עולה, במשקל שלא הכי תקין יחסית לכלל, ביציאות שלו כשהיה קורא לי שמנה, אפילו בצחוק. והיא מסתובבת לי מול העיניים בג'ינס כלכך נמוך, שזה כואב ולי אין אומץ אפילו לצאת מהסוויטשירט.

כמה משעשע, אולי אני אפילו אהיה אנורקסית בנקודה מסוימת.

לא אכלתי אז.

שיעור מטומטם, ממשיכים לראות סרט. איכשהו יוצא שאני שורה מעליו, מטר או שניים ממנו. באמת שלא התכוונתי. גם לא רציתי.

מוזר, שהיה לי את הקטע לא ראיתי אותו מספיק. עכשיו אני רואה אותו יותר מידי.

אז כל השיעור אני תקועה על נקודה אחת, מפזרת את השיער ומסתתרת מאחוריו. לא מסתכלת אפילו לכיוון שלו, אבל שמה לב שחבר שלו (שיודע עלי) בודק אותי מידי פעם. שילך להזדיין.

הסרט נגמר, גם מתרחקת.

הפסקה אחרונה לגמרי לגמרי, לפני שיעור, כמה-חמישי? ליום? לא אנושי, לעזאזל, לא אנושי.

נשברת, קונה אוכל. קוראסון, עם שוקולד. משמין. אוכלת, אבל עושה לי בחילה.

באמת יהיה מצחיק עכשיו אם אני אהיה אנורקסית.

אין לי עם מי להיות. פאקינג אין לי עם מי להיות. רר.

שיעור היסטוריה. זוכרים את המבחן? המשמעותי? פעם פעם?

אז קיבלתי 95, שזה פאקינג מעולה. אני כלכך גאה בעצמי.

(ואפילו יותר שקיבלתי נקודה יותר ממנו, וממנה. חה חה).

ואז המורה מתחילה לדבר. ספר לבן ראשון, שני, מפסיקה להקשיב. מתחילה להעתיק שירים של רדיוהד למחברת תנ"ך (Fitter, Happier, ועדיין לא גמרתי)

"מתי את פנויה היום?"

"למה?"

"לעזור לי?"

מרימה גבה, ואז מבינה. "לשון?"

"כן"

נאנחת.

"אני אדבר איתך אחרכך"

אני חושבת שאני אעזור לו. אני יודעת שלהתחמק ממנו אני לא אצליח, ואני מקווה שאם אני אתמודד איתו אני אצליח דווקא להתגבר על הכל. וחוץ מזה, רק ככה אני אתחיל ללמוד בעצמי.

אם הוא בכלל היה רציני. אני חושבת שלא. אני חושבת? עדיף שלא.

יום מתיש. פאקינג יום מתיש.

שוב, אני מרגישה שכל רגע, כל דבר, כל משהו שאני מתחילה-אני רק מחכה שהוא ייגמר, ויעבור, ונמשיך לדבר הבא. באה לבית ספר, שיעור אחרי שיעור, סופרת את הדקות. הדקות להפסקה, הדקות לשיעור, הדקות הביתה, הדקות לבית ספר, לתנועה.

איבדתי כל מטרה לחיים. זה עצוב, זה פאקינג עצוב.

זה מזכיר לי את הימים שלפני הקראש. ועכשיו, יש לי רק כאב ראש.

משפחה מגעילה יש לי. אני חוזרת הביתה ב4, דופקת בדלת. עשר דקות אני מחכה בחוץ, צריכה להקשיב לאח שלי ואחותי רבים על מי כבר יקום קודם ויפתח לי את הדלת.

בסוף אח שלי בא. למה לקח לך כלכך הרבה זמן?

תגידי תודה שבאתי בכלל, זונה.

אם הוא למד את זה מדרגון בול זי, לעזאזל שאני הורגת מישהו.

[אגב תוכניות מפגרות-ידעתם שהרודריגו הזה הצטרף לערוץ הילדים? עכשיו איך אני אבדיל בינו לבין טל מוסרי?]

ואז אני רואה שההורים שלי קנו מקרר חדש. כסוף וגדול, ועושה קולות של תפתחו אותי. העיקר שאין לנו כסף, העיקר.

שכל התקופה הזאת תגמר כבר. באמת שאין לי כוח לזה.