ביום ראשון שעבר, אם רוצים להכנס לפרטים והכל.

דיברתי היום עם אחד, היה קצת מת, ליוויתי אותו לאחות שייקח אישור וילך הביתה, ביום הנוראי הזה. חברה טובה שלו, שכנה אפילו, אבא שלה חקלאי. צריך להבין בדברים האלו, תאריכים מדויקים של עונות השנה.

אז החורף נגמר, ביום ראשון שעבר. אם הייתי יודעת ביום שבת הלפני אחרון שזה היום האחרון הרשמי של החורף, אולי הייתי מתנהגת אחרת. מספידה אותו בצורה יותר עמוקה.

ובכלל, תחשבו על זה שהיו אומרים לכם שדברים הולכים לקרות לפני שהם קרו. נגיד 'היום תמצא חברה', 'היום החיים שלך הולכים להשתנות', 'עם האישה הזאתי אתה הולך להתחתן', 'היום בסביבות חצות אתה תמות.'

איך תתנהגו אם יודיעו לכם ביום האחרון של החיים שלכם שזהו זה. זה הבוקר האחרון שאתם הולכים להרגיש, השקיעה האחרונה שתצפו בה (אם בכלל). זה הדקות האחרונות שנשארו לכם כדי למצות את החיים עד הסוף. רוצו, לפני שייגמר.

מפחיד נורא.

ונחזור לחורף:

הוא מת.

לגמרי.

היום.

ואם כבר היה מת בצורה אחרת. בכבוד.

מוות דרמטי עם גשמים סוערים, מדרכות רטובות, ברקים, רעמים-

לא. היה שרבי.

האוויר עמד, היה קשה לנשום. חם כמו גהנום, ומזיעים.

אני כלכך שונאת את החום. בעיקר בגלל הזיעה. כזה מגעיל.

לאמשנה. לא רוצה לדבר על זה.

היום היה אחד הימים הנורא מיותרים האלו, שאתה בא לבית ספר ופשוט מקלל כל רגע על ההחלטה הזאת.

שעה ראשונה ספרות. אותה שביתה מחורבנת שהחליט ועד התלמידים הארצי (יא, אז מבטלים לכם את הטיול שנתי, אז מה? יש אנשים שלא מקבלים משכורת, יש אנשים שאין להם אוכל בגלל התוכנית הכלכלית המזוינת הזאת. אם הייתם שובתים כנגד העובדה שדופקים לכם את החינוך-מילא. אבל בשביל טיול שנתי?) אז לא למדתי.

לא שלא רציתי (כאילו-לא רציתי. אבל זה משנה?)

המורה שלי נכנסה לכיתה, ראתה שאין אף אחד, ביררה על השביתה ורצה אצה לחדר מורים כדי לשתות קפה ולהכשיל תלמידים.

שעה שניה לשון. מיותר? לא. אבל מעיק.

קיבלתי 97 במבחן. אמרתי שהיה קל, אבל לא ידעתי שעד כדי כך.

בכל מקרה, רוב הכיתה נכשלה. גם הוא (70 בערך, בשבילו זה נכשל).

אם הוא היה לומד איתי הוא לא היה ככה.

אבל הוא לא. זה נגמר.

די לחשוב על זה.

מה אמרתי? יום חרא. כן.

אז באתי רק ללשון, כי אנגלית שעה אחרונה התבטלה לי, ולספורט אני לא נכנסת שנים. אז מה, לחזור הביתה? אני חייבת, אם לא-אשתגע.

שעה רק מנסה להשיג הסעה הביתה. מישהו שבדיוק סיים ללמוד עכשיו.

אחרי שעה מוצאת. זוש. יקפיץ אותי ליישוב, אפילו שהוא לא גר שם.

בדרך רוצות לקחת טרמפ עליו עוד שתי פרחות, לא סובלת אותן בכלל. רואה שאין לי מפתח, ובשביל להשיג אחד צריכה ללכת עד ליסודי של אח שלי, לקחת ממנו מפתח, לחזור, ולהגיע אחרי השעה שכולם חוזרים.

יוצא לי החשק, חוזרת לבית ספר. מתמקמת באחת מהפינות באולם. בחוץ גהנום חי, בפנים רק חום אימים. נשכבת על הרצפה הקרירה. מתה לגמרי.

שונאת קיץ.

שונאת תות שדה, אבל אלה טעימים. אה, אלה טעימים. (סתם, תות שדה זה אחלה. סתם וואנאבי דרדסית או משהו)

חוזרת כרגיל (רק שעה קודם, כי התבטלה), יורדת אצל אינקה. ביחד עם עוד אחת, שתיים, שלוש. נשארת אצלה כמה זמן.

מאוחר יותר, שהצהריים יורד ואפשר להתחיל לנשום נשכבות על המדרכות. אוהבת להשכב על המדרכות בקיץ. ללכת יחפה.

אוהבת לילות של קיץ, ושקיעות של קיץ, ושעות בין ערביים של קיץ, וברקים של קיץ. לפני שמתחיל להיות חם.

אבל לא את כל השאר, שזה האמצע-שליש יום בערך. אבל שם, בו, כלכך חם, שאני כבר שונאת את כל העונה. קל לי, אני די מיזנתרופית.

אין לי כוח לזה.

כתבתי משהו בבית ספר. אולי אני אשים אותו אח"כ. עכשיו כואב לי הראש.

עוד חצי שעה ערב בוגרת. צריכה למצוא חולצת תנועה וללכת.

ואז יוצאים למסעדה, המשפוחה.

היום יום הולדת לאבא. איזה מוזר להגיד את זה. זה לא קורה הרבה. (אני חושבת שהעובדה שהוא נולד ב29.2. זה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לו, מבחינת הוצאות כספיות)

עכשיו להפסיק עם זה. קיץ מוציא לי את כל האנרגיות לעשות דברים.

אני מזיעה אותם החוצה.

(הפעיל-י.ז.ע, גזרת חפי"צ)

ולסיום?

הזמן עובר מהר. פאקינג מהר. מהר מידי.

אני לא מאמינה שבכזאת מהירות פספסתי את חורף 2003-4.

זה מפחיד נורא.

עוד משהו שהזכיר לי- בשלושה ימים האחרונים שלושה אנשים אמרו שהם רוצים להתקרב אליי ואני לא נותנת להם. שלוש בעצם, כולן בנות.

ועוד אחת, ילדה מדהימה נורא (לפחות במראה חיצוני) אמרה שהיא איתי היא מרגישה נורא מוזרה.

מוזר. בדר"כ אני נמצאת בצד השני.

יש לי המון עקיצות בגב. סעמוק.

[לא רוצה ללכת מחר לבית ספר. כבר לא כיף שם יותר:( ]