יום מסריח. ערב עוד יותר.

אחרי הערב בוגרת המתומצת להפליא שהיה לנו, בדיוק בשניה שנגמר, אולי אחת לפני, מתקשרים ההורים. יאללה בואי, צריך כבר ללכת.

מצאתי זמן לאבד את הסוויטשירט שלי.

איפה הוא היה? אצל פוסטי. בתיק. אבל היא הלכה.

קופצת אליה.

מה? לא. השארתי אותו על הדשא.

למה?

כי היה שם ערימה של בגדים, וחשבתי שזה יהיה נחמד.

מפגרת.

חוזרת לשם.

אין כלום.

וההורים מצפצפים.

חוזרת אליה. איפה הסוויטשירט שלי לעזאזל? היא מביאה עוד שתי בנות, הולכים לחפש. ההורים מצפצפים. אמא בוכה שהרסתי לה את הערב ועדיף שאני לא אבוא. שתחנק.

בסוף מצאנו אותו, אחרי רבע שעה של חיפושים. לקחו אותו לאחד הבתים. נוסעים באיחור.

מצאתם מסעדה? לא, הולכים לבית קפה.

איכס בית קפה. לא רוצה בית קפה. לא רוצה לשבת באמצע. אני שונא את גרייס היא מפגרת.

יושבת, באוטו, משתגעת לגמרי. לא מאמינה שנדפקתי עם המשפחה המפגרת הזאת.

מגיעים. לא מוצאים לאן ללכת. מתחילים לחפש בשדרת המותגים. כאילו שם נמצא משהו.

חומוס גבעתיים? קפה הילל? בסוף הולכים לספגטים. כאב ראש כבר ככה. מתיישבים באיזה פינה.

10 דקות והלב שלי צונח. כמה פרחות, שאני ממש לא אוהבת. מהשכבה שלי, היו איתי לפני 4-5 שנים בכיתה. עשו לי אז את המוות.

עברתי את זה, יצאתי משם כמעט לגמרי, אבל קשה לי להתמודד עם זה היום. מרגישה רע לידם.

מקווה מאוד שלא שמו לב אליי, מצטנפת מאחורי אחת הכוסות. כאב ראש.

מעבירה ככה שעה. שעתיים.

האוכל היה מגעיל, בכלל היתה לי בחילה. אח שלי צעק, אחותי גם. אמא היתה מפגרת כהרגלה, אבא פתאום ניסה לדבר איתי. כאילו יש לי כוח.

מה?

כלום.

את מרגישה טוב?

כן.

למה את לא אוכלת?

יש לי בחילה.

באמת? באיזה חודש את?

שלישי.

אמא נדחפת לשיחה, רוצה עוד ילד. אני מעדיפה לשחק מחניים עם היטלר על עוד אחד כזה במשפחה.

בסוף הלכנו, תודה לאל. אמא רצתה קינוח. אבא אמר לא. לאף אחד לא היה באמת כוח. אמא התעקשה. למה את כלכך מתעקשת?

מה, זה לא ברור? אתה לא מבין שהיא רוצה לעשות את הקטע עם הזיקוקים?

אמא נעלבת, מזה שגיליתי לאבא (את עושה את זה כל שנה, מפגרת). לא מדברת איתי לשתי שניות. של שקט מבורך.

אבל זה נגמר, ושוב חזר לי הזמזום באוזניים.

ברחנו משם (בלי לצלם תמונות משפחתיות, באמת שהייתי מקיאה), לשניה הלכתי לחנות חשמל. לבדוק מצלמות.

שמתי עין על אחת, סוני, 3.2 מגה, 16 מגה (סוגים אחרים מסתבר), 1500 שקל. נחמדה, אבל צריך עוד 700.

אה, כן. מישהו בטעות פלט במהלך הארוחה שאבא ואמא מלווים לי כל חודש 100 שקל, בשביל שאני אקנה מצלמה. אחותי נעלבה שהיא לא מקבלת גם.

אבל זה הלוואה. אני אחזיר להם כל אגורה.

לא את לא.

סתמו, אני כן. וחוץ מזה, ברגע שאני קונה את המצלמה זה ייגמר.

לא זה לא.

מי שאל אתכם?

ואז היא מתחילה לבכות. אפליה! אפליה!! זה בגלל שאני יותר קטנה נכון?! למה לה אתם משלמים ולי לא?!

כי היא עובדת.

אה, אז היא גם עובדת ואתם גם משלמים לה?! אפליה! אפליה!!

אז היא צורחת אפליה אפליה, וברקע אח שלי פותח שביתת רעב כי לא קנו לו פיפה. משפחה למופת יש לי. ויקי כנפו ממש.

מתישהו חזרנו, ואני פה, ואני כותבת שטויות, וכואב לי הראש, ואין לי זין ללכת מחר.

לבית ספר.

אני רוצה גם לצבוע. נראה לי אדום. ראיתי היום מישהי שצבעה לאדום, שכנה שלי. לא היה לה כלכך מתאים. מעניין אם גם איתי זה ייראה ככה.

אין לי כוח לכלום. גם אין לי תחפושת.

ככה אני מסיימת את פברואר. זה מוזר.

חודש קצר, 28 (אה, 29) ימים. אבל כתבתי המון. יותר מידי קטעים.

אני אעלה לישון (ולהקיא את הנשמה שלי).

לילה טוב, וקיץ מהיר.

עננה.

אני מתגעגעת לימים שהייתי דלוקה עליו. שהיה לי את הקטע איתו. גם בזמנים הרעים, הטובים, זה החזיק אותי. זה נתן לי סיבה לחיות. לקום בבוקר, להסתרק, לטפח את עצמי, לא להתפתח כגידול ממאיר. עכשיו, אין לי חשק לכלום. אין לי רצון לחיות. אין לי בשביל מה.