כמה מוזר לי לקרוא לך בשם כזה. וכי מי זה לך?

אינך המחברת הקשוחה והפרחונית שבה כתבתי בכיתה ד', סיפרתי לה על הפרשה שלמדנו היום בתנ"ך והמקצועות שצריך להביא למחר. גם לא הדפים האחרונים של אותה מחברת, בכיתה ו' אני חושבת, שבה סיפרתי כמה טוב לי וכיף, וכמה שאני ילדה נורמלית, וכנראה גם מתבגרת כי עובדה שאני רבה עם ההורים ומסתרקת כל יום [מתעלמת מההחרמות, מהירידות, הסיוט שעבר עלי בשנים האלו, משקרת לעצמי]. ואולי דווקא הדף האחרון, רשומה אחרונה שבה גם סיפרתי על שנאתי לאליה-אותה ילדה מהכיתה ששנאתי ושנאה אותי, ואולי להפך, שגונבת את חברותי ממני, על היותה אולי במובן מסוים יותר טובה ממני-למרות שאז לא העזתי להעלות מחשבה כזאת על דף או בראש.

וכשיוצא לי להביט ברשומות האלו, באנשים שמילאו אז את חיי- נכנסו ויצאו, ונשנאו ונאהבו, ואני חושבת לעצמי-איזה טיפשה הייתי אז, שחשבתי והרגשתי ככה. אילו רק הייתי יודעת מה יקרה, אילו רק הייתי מעלה בדעתי את העתיד...

חושבת. איפה הייתי אז? מה עבר עלי בשנים?

את אליה פעם שנאתי, פחדתי ממנה. באותה רשומה אקראית, שנכתבה באחד מלילות חופש חנוכה בשנה הגורלית הזאת שבה חוויתי את כיתה ח', סיפרתי על הפחדים שלי, על השנאה שלי. וכל פעם שיוצא לי להתקל באותה רשומה, שוב מרגישה- אם זה הזדהות, אם זה תהייה, אם זה חיוך אירוני, מגחך על דרכי הגורל..

כי מי ידע?

מי ידע שבאותו חופש חנוכה גורלי אדבר לראשונה עם הבנאדם שאותו אוכל לכנות חודשים ואפילו שנים אח"כ 'האהבה הראשונה שלי'? מי ידע שאלמלא ההורים היו גוררים אותי למופע של אחותי בדבר הזה שהיא הולכת אליו פעמיים בשבוע, אולי היום לא הייתי בתנועה? [ואולי כן, אבל לא עם אותם חוויות]

מי ידע שאותו ילד מעצבן שהציק לי באיזה שיעור משותף של שתי כיתות בתחילת כיתה ז', ישובץ להיות איתי בכיתה שלוש שנים לאחר מכן ואפילו יהיה הנקודה אליה אשלח מבטים בחשש היום? מי ידע שהילד הג'ינג'י שאני ואינקה [מהאנשים שאוכל לקרוא להם ה'חברה הכי טובה', ובכלל שנאתי אותה בכיתה ה', וו' וז'] תמיד חשבנו שדומה לרון וויזלי מהארי פוטר, והילד שאמר שאני ביזיון כי ירדתי על איזה מישהו [באמת ביזיון מצידי. רציתי אוכל ממישהו והתערבתי על אם אלך ואגיד לאיזה אחד שאני אוהבת אותו, אני אקבל את האוכל הזה. בלי שום בושה, אבל בהחלט מהדברים שיותר השפיעו על אותה שנה]- יהיו מהחברים היותר טובים שלי כיום? מי ידע אז שהכיתה שאמא שלי כלכך התעקשה להכניס אותי אליה, אז בכיתה ה', יהיו מאחד הטעויות היותר גדולות בחיים שלי, אולי הסיבה שיצאתי כלכך דפוקה היום?

ומי יידע?

אם יום אחד אלך ברחוב- עם חברים, עם תחליף אליהם [פלאפון, דיסקמן, ספר..], עם עצמי, לבד. אראה אנשים , אדבר איתם, אתייחס אליהם בצורה רגילה לגמרי. ואז פתאום יקרה משהו- מן אות או סימן שיבואו משום מקום ויצביעו על הבנאדם- איתו את הולכת להתחתן, הוא יהיה החבר הכי טוב שלך, היא הולכת לפגוע בך כמו שלא פגעו בך בחיים, היא תמות מחר- איך ארגיש? איך אגיב?

איך אוכל להתייחס לבעלי לעתיד כשההווה שאנחנו נמצאים בו הוא רק העבר?

ושוב האירוניה, ושוב צחוק הגורל. חוש ההומור האכזרי של הזמן.

יומני היקר, שלום.

אינך מכיר אותי ואני לא מכירה אותך, ואפילו יותר מכך- גם לעולם לא נכיר. אינך חי, אינך אפילו ממשי- לא דף שאוכל לגעת בו בידיי, אבן שאוכל לזרוק בעיתים של כעס.

אם לרגע תהיה הפסקת חשמל עולמית והאנרגיה והכוח עליהם אתה מוּנע יעלמו מן העולם, תעלם גם אתה מבלי להשאיר סימנים אחריך. תהיה אולי זכרון עמום בזכרונם של אנשים. [וגם הם, כשיגיע זמנם יעלמו, משאירים אחריהם אבק ואפר. ואולי זה ההבדל ביננו]

לא כותבת אליך, יומן יקר שלי, קובץ של אמרות מחשב שכרגע אינני מבינה. גם לא אל עצמי, כאילו הייתי ציון כהן, אותו ילד מתולתל, יציר דמיונה של מרת רון פדר עמית, גלילה.

אני כותבת אליכם.

כל אותם זוגות עיניים שכרגע מרצדות על המסך, מעבירות תמונה, צורה וצבע לאיש או אישה שיושבים מאחוריהם, מתרגמים את הסימנים למידע.

ואני יודעת שאתם שם.

אם זה ילד או ילדה שהגיעו בטעות למקום הזה, התחילו לקרוא והגיעו לכאן, מפיגים את שעמום אותו הזמן או התקופה בה הם נמצאים. אם זה אותם אנשים אוהבים שעוקבים אחרי רשמיי- אם זה בדבקות, ואם חייכו לראוּת השם המוכר ונכנסו לבדוק. אם זו אני, קוראת את מה שכתבתי כאשר אסיים, כאשר אקליד למחשב, ואולי בעתיד [שעכשיו הוא כבר הווה] כשאגיע לכאן בטעות או עם כוונה מסוימת ואזכר במעומעם ברגשותיי אז, אנסה להעלות בגופי ללא הצלחה את הרגש המדויק שאפף אותי, אתייחס לזה כעוד פיסת נוסטלגיה ששרדה איכשהו מן העבר העמום.

ואני יודעת שיש שם מישהו שנמצא שם וקורא את זה, ברגעים אלו עכשיו [ותוהה לעצמו 'ואם לא עכשיו?' שוכח להזכיר לעצמו את העובדה שעכשיו זה המקום שבו הוא נמצא ברגע הזה, ובכלל מונח מאוד יחסי], מעביר את הסימנים למידע, לידע, ואולי אפילו.. לזכרונות?

וזה עושה לי הרגשה טובה. מעולה אפילו. שאפילו את המחשבות העמוקות ביותר שלי, הכמוסות ביותר [אלו שאני מודעת אליהן בכל מקרה] מישהו יודע עלי, שאני חווה אותן. וזה לא גורם לי, בצורה מעוותת, להרגיש אי נוחות.

זה גורם לי להרגיש שאני לא לבד. שגם במקום הכי בודד שלי, יש לי עוד תקווה. אומנם אף אחד לא יהיה בראש שלי, ואף אחד לא ירגיש את מה שאני מרגישה, אבל אנשים- את, אתה- בוחרים מרצונם החופשי להכנס למחשבות שלי, לראש שלי, מרגישים כמוני או לפחות מבינים איך הרגשתי באותה נקודה- מבלי שאצטרך להכריחם.

אתם בוחרים מרצונכם החופשי להסתכל על המחשבות שלי.

וזה עושה הרגשה טובה, לפחות כרגע. ואולי זו סיבה למה המקום הזה כלכך מצליח.

ולמרבה האירוניה אינני כותבת את הדבר הזה עם מקלדת מתקתקת ומול צג מחשב מנוכר. אני נמצאת כאן, במקום שלי, אותו אחו אהוב וכלכך מסופר, מוסתרת תחת כר דשא גבוה, מפזרת דיו כחול על הידיים, הרגליים ולפעמים גם על הדף. רק מראה שהדבר הזה, היומן הזה הבלוג הזה הזה, הוא חלק מסוים מהחיים שלי. לא גדול, לא עיקרי ומכריע- אבל הוא שם.

ובשביל זה, על הבחירה שלכם להשתתף פה בזה שלי איתי, רק רציתי להגיד כמה זה עושה לי טוב, כמה אני מעריכה את זה.

תודה.