יושבת מול המראה בחדר, ברכיים מכופפות ומחברת.

חם.

אדים של חום יוצאים ממני, שפתי יבשות, ראשי כואב.

לילה קשה עוד יעבור על כוחותי.

יושבת מול המראה. ישבתי, וכבר קשה לי לייחס את ההוויה לעצמי. מכנס צבאי שלושתרבעי. אמרו יל שהוא מתאים לי.

 מי אני בכלל, מי הם.

הרמתי אותו עכשיו עד למעלה. אחרי הפופיק ואולי יותר. אני משתגעת. לא יודעת מה קורה איתי, פשוט משתגעת.

על הרגל כתבתי Radioleg, מקודם כשחשבתי שזה מצחיק. עכשיו אני משתגעת, בקרוב אצחק בקול מכל דבר. בקרוב אחזור בזמן ולא אבין את עצמי.

העיניים שלי קשות עכשיו. בבוקר לתחפושת, איפרתי אותן במיוחד. לא במקצועיות, אבל הרבה מהתחביב. ועם קולר התחרה השחור והפה הפעור זה די מתאים עכשיו.

מסתכלת לדמות שמסתכלת עלי. שיער אסוף, תווי פנים נוקשים, אפשר להגיד מלכותיים. תמיד חשבתי שיש לי כאלו. עיניים תופסות, פנים חסרות הבעה. רואה את עצמי מבחוץ.

אילו הייתי הולכת ברחוב, מה הייתי חושבת עלי? היא דווקא יפה ככה. מאוד מלכותית, אריסטוקרטית.

אני חושבת שאיבדתי את עצמי. היום בו אסתכל על עצמי מעין שזרה לי הוא היום בו אלך לאיבוד.

כל הגוף מגרד לי, מנסה לקלף את עורי ממני. שמישהו יוציא אותי, לא רוצה להמשיך להיות פה יותר.

אני רוצה להפסיק להיות אני, ואפילו לשניה אחת. רוצה להפסיק עם הטירוף הזה, עם המשחקי חתול ועכבר שאלוהים משחק איתי. שונאת לכרוע לפניו בברכיים כפופות ולאמר בהשפלה- ניצחת, אדוני. די.

בדרך הביתה, מאותו מקום מדוחק בו הייתי, נסענו. לא זוכרת.

והיה ברקע שירים עבריים, וגם טראנס, ועוד משהו. נסיעה של 10 דקות והרגישה כמו נצח. הרגשתי כאילו בקולאז'-אלפי תקופות, מחשבות. תמונות מתחברות עלי, לא פה בכלל. מתי זה ייגמר? תסגרי כבר את הסרט הזה.

אני חושבת שאני אוהבת אותו. גם לראשונה, גם עדיין. נזכרתי להודות בזה.

הדבר הזה נכתב בלילה שבין ה4 ל5 במרץ, שלשום בלילה במילים אחרות. שחזרתי הביתה מראלף, והרגשתי נורא ואיום, וידעתי שלא הרגשתי את עצמי-אבל לא זכרתי שכתבתי את זה. זה מפחיד, לא ידעתי שבחלק מהמקומות הרגשתי ככה.

מהתחלה.

יום חמישי אחרי צהריים יצאתי מהבית. עם שושה באוזן, ותיק הדרכה על הגב, יצאתי לארגן את הפורימון שהתקיים יום לאחר מכן.

היה כיף, רק חבל שהכל נעשה במקלט (וזה למה התנתק, איתך הסליחה).

משם הלכתי לחיפ, ומשם הביתה לדקה. יצאנו לראלף.

הגעתי, עם התיק והכל. עם חיוך, והשלט של התחפושת של מקודם, ובעקרון גם התחפושת עצמה, רק בלי האביזרים (משמע חולצה ומכנס. יעני-באתי לבושה, הו המורכבות). היי, היי, מה נשמע, התחיל לצאת לי המצברוח. הייתי אמורה להשאר עד הבוקר, וחשבתי לעצמי שאני לא אשן הרבה. מפה אני רצה ב7 בבוקר לפורימון, מתפעלת תחנה עם חניכים והכל, וחוזרת הביתה ואין זמן לישון כי בערב בייביסיטר, מי יודע מתי זה ייגמר?

התחלתי להרגיש עייפה, ויצא לי החשק. וגם.. קצת מאוימת. ממשהו מסוים. לא רוצה לדבר על זה עכשיו, אני אקיא.

וחשבתי עליו. ההומו, האידיוט. איזה יום היה, חמישי? היום לפני שבועיים, הוא אמר לי שלא-לא. הוא חושב שיש לו משהו אליה. איך קוראים לזה, נדלק, נדלקתי..

הם ראו שר הטבעות. הזדמנות מעולה בשבילי סוף סוף לראות את החרא הזה, כי לא ראיתי עדיין כלום. אבל הייתי נורא עייפה, ולא היה תרגום אז נרדמתי.

אינקה אמרה שהיא הולכת, מתישהו, אמרתי לה שאני אבוא איתה. העירה אותי ב2, חזרנו.

מסתבר שקצת השתגעתי. הגעתי לאוטו שלה והייתי נורא דרמטית.

"אוי לא"

"מה?"

"איפה השלט שלי?"

"המה?"

"השלט שלי, של יצאתי לחפש את עצמי"

"הוא לא פה? כנראה השארת אותו שם"

"אני לא מאמינה"

"רק שלט"

"אבל זה לא!! זה התחפושת שלי!! הכל אבוד."

לא זכרתי את השיחה הזאת. בכלל הייתי נורא דרמטית, והם אמרו שכל רגע הייתי בדרך לבכות.

חזרתי הביתה ב2וחצי, אבל הלכתי לישון רק ב3. אלוהים ידע מה עשיתי בחצי שעה הזאת, והוא במילא יודע הכל החזיר הקפיטליסטי הזה. יום אחרי זה רק מצאתי את הדבר הזה למעלה, כתוב בעלגות באחד מדפי מחברת אנגלית, ואחריו שוב ציור של עצמי. למה אני עושה את זה?

יום שישי:

לאחר 4 שעות שינה, בקושי, קמתי. נרדמתי. קמתי, נרדמתי.

היום היה אמור להיות לי פגישה עם הפסיכולוגית. בחמישי נזכרתי בזה והשארתי לה הודעה על ביטול, בגלל הפורימון. ואז כשחזרתי משם הודעתי להורים שלי שאני רוצה להחזיר את זה.

התקשרתי אליה, סידרתי את זה. בתשע צריך להיות בנתניה, צריכה לשפוך ת'לב, לסדר את עצמי.

התקלחתי, הגעתי באיחור, דיברתי. על השבועיים האחרונים, על הכאבי ראש, על כמה שאני שונאת את הקיץ, אלוהים יודע מה. אני לא זוכרת הרבה מהפגישות, רק שאני מדברת והיא די אחלה בסופו של דבר.

ואז היא אמרה לי משהו. היא תמיד אומרת לי דברים, את רובם אני יודעת. הבנתי על עצמי כבר קודם. אבל זה היה חדש.

היא אמרה שהיא רואה אותי וזה מדהים אותה כמה שאני רגישה לסביבה שאני נמצאת בה.

איך שהמצברוח שלי משתנה בהתאם למקום הספציפי שאני בו, בהתאם למזג אוויר, שאני רואה את הדברים הגדולים דרך הדברים הקטנים. לא זוכרת מה.

אף פעם לא חשבתי על זה. לא ראיתי את זה ככה.

במיוחד שלפעמים אני מרגישה כמה אני אטומה לעולם, רוצה רק להיות בעצמי, שיעזבו אותי כבר.

אחרי זה, כשהלכתי לאותו פורימון, דיברתי עם אינקה.

"תגידי, את חושבת שאני רגישה לסביבה?"

"מה?"

"את חושבת שאני רגישה?"

"כן. מאוד"

"באמת? איפה זה מתבטא?"

"בזה שאת מראה לפעמים חוסר רגישות למה שקורה סביבך, מתעלמת לגמרי שקורים לך דברים. נגיד שאנשים מתרחקים ממך את נורא נפגעת. לא הולכת אחריהם, מנסה לראות מה היה-ישר מתרחקת מהם"

"את רצינית? אף פעם לא חשבתי על זה"

"מאיפה זה בא?"

"הייתי אצל הפסיכולוגית היום, והיא פתאום אמרה את זה. בדרךכלל היא אומרת דברים שאני יודעת, וזה היה לי חדש"

"כן, את נורא רגישה"

"נגיד, שאני נמצאת במקום מסוים והמזג אוויר משפיע עלי, והמקום, וכל מיני שטויות מסביב, ובכלל יש לי מצברוח"

"רציני, את ממש. זה ממש נכון, שחושבים על זה"

אז מסתבר שזה מה שאני. איך אוכל לשרוד בפולין, אני לא יודעת. אם סבתא עברה את אושוויץ, נעשה גם את זה.

[בשנה הבאה, אם אחייה, אם אחייה]

בדרך חזרה מאותו פורימון לא היה לי מצברוח. הרגשתי רע. הלכתי לחיפ. ואז הביתה.

נרדמתי לאיזה 2-3. ממתי אני עושה כאלו דברים?

דיברתי עם שלושה אנשים תוך כדי שינה. אני טובה, מסתבר.

התעוררתי בתשע, כאבו לי העיניים. שוב דלקת.

אכלנו, ארוחת ערב. המשפחה. ראיתי קצת טלוויזיה, שמתי משחה בעיניים, הלכתי לבייביסיטר.

היי, היי, מה נשמע. סליחה על האיחור. איחרת? לא שמתי לב. אנחנו הולכים עכשיו, נחזור עוד שעתיים שלוש. אגב, אם את רוצה יש סרט בDVD, מצויר, אבל נורא נחמד. כוכב המטמון משהו, ביי ביי.

אלוהים, בכיתי פעמיים בסרט הזה. באמצע ובסוף. ואני לא בוכה, כמעט אף פעם, רק שאני בסטרס נוראי עם החיים או שאני מפסידה או מאבדת משהו, או בחיכוכים עם אבא. בסרטים? אף פעם לא.

ופה בכיתי, ופעמיים. לא יודעת אם זה בגלל היומיים המוזרים, הסתיו שהיה בחוץ (לא, זה לא אביב. אני מכחישה), ואולי באמת בגלל הסרט עצמו. אינקה התקשרה באמצע, שמעה אותי ממלמלת.

"זה כלכך עצוב, אני לא מאמינה. אבא של ג'ים עזב את הבית, והוא לא מצליח כלום בחיים, וקפטן ארו מת!! הוא נפל לחור שחור, וזה שהרג אותו מאשים את ג'ים והוא שוב מרגיש אפס, ואני לא מאמינה שהוא מת! זה כלכך עצוב!!"

"מה את רואה?"

"כוכב המטמון"

"זה לא מצויר?"

"קצת"

"קצת?"

"קצת הרבה. הכל, טוב? זה סרט מצויר ושל דיסני ולכי תזדייני, את לא מבינה בכאב, את בכית בסיפור אהבה בלתי נשכח!!"

וזה נגמר, מתישהו (אין, באמת סרט טוב. רוצו לראות, אם לא ראיתם) וראיתי קצת עמוק באדמה. ואז בהיתי בטלוויזיה שעה, עד שהם חזרו.

[לא הסתכלתי, ממש בהיתי. אה, שיהיה]

חוזרת באחת, מבייביסיטר. כל הבית ער, זה כולל את אבא, אמא, ושני האחים שהממוצע גילאים שלהם הוא 11. זה לא בסדר, לכו לישון.

ואז ראיתי תמונות מפורים, הראיתי לאמא כמה תחפושות טובות, למשל כמה חברה שהתחפשו לכל משתתפי האגדה אליעזר והגזר. היא לא אהבה, אבל התלהבה יותר מהמקוריות (?!) של כמה כאלו ששמו מיני, ומכסי פטמות שהם אהבו לקרוא להם 'חולצה' (זה כמו לקרוא ליצפאן 'איש מצחיק').

"למה את אף פעם לא מתחפשת לדברים האלו?"

"מה, לאחת שאיבדה את הבגדים שלה?"

"את סתם מקנאת בהם כי להם יש גוף ולך לא!!"

אלוהים, אני לא מאמינה שהיא אמרה את זה. שהיא התחילה לשמוע קיילי מינוג, הבלגתי, כנ"ל כשהיא הכריחה את אחותי ללבוש חצאית שאם היא היתה מחוברת לכתפיים היא היתה נחשבת חולצת בטן, כנ"ל לגבי המורדים [תהליך ארוך של קבלה, אבל מסתדרים]. אבל עד כאן, כמה אפשר?

אמא שלי פקצה. אם אקים קבוצת תמיכה לנפגעי הורים שטופי מוח מהחברה, יהיה שם מישהו?

אנחנו אוהבים אותך, אפילו כשלא רואים לך את המרפקים.

נרדמתי, אחותי העירה אותי. לא הצלחתי לישון. אינקה התקשרה, דיברתי איתה קצת, עשיתי שיעורים בלשון, שוב ישנתי.

ובחוץ? בחוץ יש סתיו. טוב, אין, אבל אני מעדיפה לשקר לעצמי בינתיים. אתמול היה גשם של סתיו-מטהר, מזכך, נותן תקווה. הייתי עם חולצה קצרה, ופלאנל והרגשתי טוב, לא קר מידי.

רקדתי בגשם.

אז נכון, זה לא סתיו. זה העונה השניה, נו, אביב. אותו דבר רק יותר חם, ועם יותר חרציות, וריח של סוף שנה. אבל אסור לי לשקר לעצמי?

Fall Again, והפעם במשמעות האחרת.

העיקר שלא חם, ואני אשרוד.

וחוץ מזה?

היום אין פעולות, שזה כלכך כיף. וסנוו התקשרה.

"רוצה לעשות משהו?"

"טוב"

"בואי לגן"

"אני כותבת משהו, ואז"

"מה, לבלוג?"

"כן. למען האמת כן."

[היא לא קוראת]

"אני אתקשר אלייך אחרי זה"

"ואז נלך?"

"כן"

"אכפת לך אם פוז יבוא?"

"חופשי. דיברתי עם אינקה אתמול, היא אמרה שאתם נראים כאילו עוד רגע אתם ביחד"

"אה, באמת? שהיא ראתה אותנו כבר היינו ביחד"

"מה? למה אף אחד לא מספר לי כלום?"

אז הנה זוג אחד, ראשון של האביב. חפיף, יבואו עוד הרבה.

[זה לא אביב זה סתיו, כבר סגרנו על זה.]

[שתקי. די לשקר לעצמך.]

פורים שמח.

נסו לא להתחפש יותר מידי. אתם במילא עושים את זה רוב הזמן.