ראיתי עכשיו סרט [כן, אני עושה את זה מידי פעם]. 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'. הייתי לבד בבית [אמאבאח הלכו לסבתא, אחותי למסיבת קלאברים מטורפת. לעזאזל, הילדה בת 13, אין להם שם אילו סטנדרטים, תנאי כניסה? ציצים למשל?] ולא היה לי חשק לצאת, וגם לא בדיוק למי. פתחתי טלוויזיה, טיגנתי לי קצת את השכל. בכל מקרה, התחלתי לראות את הסרט הזה- פעם שלישית או רביעית, אני חושבת.

סרט שאני נורא אוהבת-קליל, משעשע. ברידג'ט ג'ונס- רווקה שמנמנה בשנות ה-30 לחייה, בעלת משפחה מטורפת, חיי אהבה גוססים ולשון חדה במיוחד [כמו כולנו, חוץ מהלשון החדה]. משעשעת נורא עם כל האמרות שלה, והעזים שנופלות עליה משמיים וגורמות לה להתנגש לעיני מצלמות בפסנתר.

סרט שכיף לראות. קל להזדהות עם הגיבורה [למרות שבגיל היא פי 2 ממני ואין לי תחתונים מסבתא. היא קמצנית מידי], ובכל מקרה זה לא מעניין כי זה פאקינג סרט ויש דברים יותר חשובים. כמוני למשל.

אז התחלתי לחשוב. בעיקר עליו, שזה בערך רוב מה שאני עושה בזמן האחרון.

[כן מהקטע הזה אני הולכת להיות קיטשית. רוצו על חייכם!!144, שלום מדברת יפעת]

ולא רק עליו. גם על מוריס.

את מוריס הכרתי לפני שנתיים, בהיותי בכיתה ח'. היה האהבה הראשונה שלי. לא הדלקות- אהבה, לפחות ככה אני חושבת, מרגישה. הרגשתי בכל אופן. הייתי שבורה לגמרי ששבועיים אחרי שהפסקנו לדבר היתה לו חברה, לקח לי שנתיים לצאת מזה באופן סופי.

בכל מקרה, בימים האחרונים יצא לי לחשוב עליו. יום לפני פורים ראיתי אותו חוזר מהחדר כושר עם גופיה צמודה עד פטמות וחיוך שרמנטי איפשהו על הפנים [מי יודע, הוא שחור]. וגם בפורים עצמו שבא לבצפר טופלס, ודגמן לכל מי שרק רצה, אינספור פוזות בשינוי מזערי של הבעות פנים [על אותו עקרון- גבות מורדות, שפתיים מובלטות ומבט סובל/פוזל].

משעשע אותי נורא לחשוב מה היה קורה אם דווקא כן היה אז משהו בינינו. הילד לובש חולצות יותר צמודות ממני, וזה לא יכול להיות בריא. זה פשוט אבסורדי לחלוטין. הוא בטח אפילו לא יודע מה זה אבסורדי. או לחלוטין. או לקרוא.

אבל אז, בזמנו- הייתי הרוסה. שבורה לגמרי. יותר משנה אחרי זה הייתי בטוחה שזה זיווג מושלם שפוספס משמיים, שפשוט אם אז הייתי איתו, אולי היום היה הרבה יותר בסדר.

ויש את גור. לכאורה, אנשים שונים לגמרי בלי שום בסיס או קשר משותף. גור שומר על ממוצע של 90+ במתמטיקה 5 יחידות, בעוד מוריס היה כותב לי ‘I now’ (ולא התכוון ל'אני עכשיו').

מוריס הולך עם חולצות סטייליסטים צמודות שלא משאירות מקום לדמיון [או לריאות], בעוד גור מוסתר תחת כובעי צמר, סוויטשירט לרוב, באגיז שאמא קנתה. גור מדבר בשפה גבוהה, מוריס היה קורא לי מאמי. גור אחד האנשים המצחיקים שאני מכירה, מוריס אחד המצחיקים שהוא בעצמו מכיר. שום דבר במשותף.

אבל קשה שלא לראות דמיון מסוים.

שניהם אידיוטים, שניהם מאוהבים בעצמם. שניהם שיחקו את [וב-]עצמם רגישים ולא מובנים להפליא, ושניהם התגלו לבסוף, על ידי, כשמוקים חסרי זין.

ויש את הפרטים הטכנים שכואבים [עם שניהם דיברתי שעות באינטרנט, אל שניהם באתי הביתה, וביום רביעי. פגשתי את האמהות של שניהם, שניהם הציעו לי פיצה בשני הפעמים, ונשבעו שזה מקרי. לשניהם סיפרתי שיש לי משהו אליהם, אצל שניהם זה הלך חלק ואחרכך המשיך ללכת חלק, אבל לעזאזל].

אצל שניהם זכרתי את התאריכים המדויקים של השטויות, אצל שניהם זה נגמר בסופו של דבר. ביום שזה נגמר עם גור אני זוכרת שדיברתי עם אינקה בטלפון, בוכה לה.

"לא יודעת, פשוט הפעם חשבתי שילך לי אחרת. הפעם האמנתי שבאמת יש לי סיכוי"

משפט ששולח אותי פלאשבק מטורף ללפני שנתיים שאמרתי את אותו משפט בדיוק, לפנים המודאגות שלה, על אדם אחר לגמרי. לכאורה.

אז אולי עכשיו הסיפור עם גור מרגיש לי קצת מפוספס. נראה לי די קדוש, מרגישה נחותה לידו. אבל מי יודע מה יהיה עם הזמן, ואני לא מדברת עלי-אלא עליו.

בזמנו מוריס לבש רק שחור. פעם אחת, בזמנים הטובים איתו, התהדר בלבן וכששאלתי לפשר הדבר ענה שהיה לו מבחן, היה באבל. ואז התחיל ללכת עם צמוד ועם צבעים מזעזעים כמו אדום, סגול וגם הורוד פוקסיה היה בדרך.

מי יודע, אולי יום אחד אזכה לראות את גור עם תחתונים של קסטרו?

אני מניחה שאני אתגבר על זה. אני מקווה פחות. ובקרוב, אם אפשר, זה יהיה נורא נחמד.

[רק שממנו יהיה לי קצת יותר קשה להתחמק. מוריס היה שכבה מעלי, ברגע שנגמרה השנה לא ראיתי אותו לחודשים, אולי פעם ב-. גור איתי בכיתה, גר ברחוב שלי. אני רואה אותו כל יום כמעט, יותר מידי. וגם שלא-כל דבר מזכיר לי אותו, ואני מניחה שזה נורמלי, כי גם קודם זה היה ככה.]

הוא לא מתאים לי. אני רק צריכה זמן כדי להבין את זה [להבין, לשטוף לעצמי את המוח- אצל סטאלין זה אותו דבר].

יום אחד, בקרוב-אולי-רחוק, אני אמצא את האיש. האיש שיתאים לי, שישלים אותי במובן מסוים. שיהיה איתי.

לא שלי, איתי.

דיברתי עם אינקה לפני כמה ימים, בכתה לי שהיא רוצה חבר.

סיימה. נו, אמרה כששתקתי. עכשיו תורך.

אני לא חושבת שזה מה שאני רוצה עכשיו. כאילו, כן, ברור שרוצה. רוצה מאוד, נורא. צריכה? זה כבר פחות הכרחי.

וזה נכון. אני לא חושבת שכרגע, כמה שזה יישמע מגוחך, יש לי את האפשרות להחזיק חבר. לא יהיה לי זמן אליו, מקום אליו. אלוהים, זה בן אדם שמה, לא רכוש, לא חיית מחמד! עד לא מזמן התייחסתי לכל העסק כאילו היה מצלמה חדשה, פריט לבוש אופנתי שיש לכולם. וזה לא.

הבנתי את זה לפני מספר חודשים. ואז נדלקתי עליו.

כשיבוא, הוא יבוא [הממ, ההיגיון שובר מוסכמות]. ואז, זה יהיה מושלם. ולא כי ככה אומרים בסרטים- האנשים היפים, הנשיקות בשקיעה, הדרמטיות והכפיים- כי פשוט ככה זה יסתדר. זה יהיה הרגע המתאים.

עכשיו אביב, רשמית. בקרוב ימלאו את בית הספר ומעבר לו עשרות זוגות. יש כבר שתיים שאני מודעת אליהם- פלוואר וג'ף, סנוו ופוז.

סנוו ופוז. רק ביום חמישי זה התחיל, שישי מספרת לי לראשונה שיש לה משהו אליו, שבת הם כבר רשמיים. בחיים לא הייתי חושבת על צירוף מהסוג הזה ועם זאת כשראיתי אותם ביחד הייתי המומה לראות איך לא ראיתי את זה קודם, איך לא שמתי לב לעובדה שהם כלכך מתאימים, מתחברים, דומים להפליא. לעזאזל, הם השלימו אחד את השני באופן מסוים, ולא במובן המנוגד.

הם לא זוג אביב. הם הולכים להשאר הרבה זמן ביחד, ואני מקווה שזו לא עוד אחת מהנבואות הכוזבות שלי.

ובאשר אליי?

ביומנה של ברידג'ט ג'ונס היא מתאהבת בבוס הנפוח, חד הלשון וסקסי להחריד במובן מסוים. בסוף מוצאת את עצמה מרגישה נכון וטוב עם קולין פירת', אחד השחקנים שבאמת יודעים ללבוש אפודות.

במישהו לרוץ איתו חשה תמר, הגיבורה המדהימה של הסיפור, משהו מסוים כלפי אחד אידיוט. היא, עם כל המורכבות שלה, עם מחשבות כמו 'מה יקרה אם יום אחד יעלמו הבגדים מהעולם וכולם יהיו חייבים ללכת ערומים', באיש חסר החוש הומור, בלי בסיס, בלי סוס.

ואז היא פוגשת את אסף, והוא לא כמוה. לא יצירתי, אומן, מתפלסף ובעל המוני מחשבות, אבל הוא עמיד, ויציב, הוא אחר מאלו שנדלקה עליהם עד היום. מעולם לא חשבה שיהיה לה משהו אליו, אל טיפוס כמוהו- אבל היה לה. וזה הרגיש כלכך נכון, כלכך במקום, שלא הבינה איך לא ראתה את זה קודם.

"וכשפגשו עיניה בעיני אסף, היא ידעה שגם הוא רואה כעת אותה תמונה, בדיוק כמוה, ואולי אף באותן המילים, וחשה זעזוע קל, כאילו להרף עין הציצה לתוך תוכו של אסף, ומיד נזכרה בהפתעה במה שתמיד חשבה על עצמה, שחסר לה החלק ההוא בנשמה, החלק של הלגו שאמור לחבר אותה לאדם אחר, אבל אולי גם העניין הזה דורש כעת בדיקה מחודשת, היא חשבה."

דויד גרוסמן- "מישהו לרוץ איתו". מתי כבר לעזאזל אלו יהיו החיים שלי?

[ואולי זה רק בראש שלי. זה ספרים, סרטים-אסור להאמין לכאלו דברים. הם נגמרים ככה כדי שהציבור הלא מסופק מבחינה רגשית ימשיך לראות אותם בשביל הריגוש הקצר. זה לא מציאותי, זה לא ככה בעולם האמיתי. ואולי פעם אחת אני צריכה לשכוח מכל המגננות שלי, ואולי פעם אחת לעזוב את הסרקזם והמציאותיות ולשכוח את עצמי, לדקה או שתיים, בסרט?]