הייית אצל מיכל עכשיו, עזרה לי לכתוב טיזרים לחניכים שלי.

היא מרימה אליי עיניים פתאום. "את יודעת מה אני הולכת לעשות מחר?"

"מה?"

"לרדת מהאוטובוס אחרונה"

הצחיקה אותי. באמת הצחיקה אותי.

כל בוקר כשהאוטובוס היה מגיע לתחנה של הביה"ס היא תמיד נחפזה (מילה חמודה) לרדת מהאוטובוס כמה שיותר מהר. "נו, רדי כבר" היא האיצה בי כשישבתי יותר קרוב למעבר והאטתי את תנועותיי, מתמתחת על הפיוז שרועד לה. היא היתה דוחפת אותי והיינו יוצאות כמה שיותר מהר, מה שלא יקרה, היא החליטה שהיא לא תרד אחרונה מהאוטובוס, רק ביום האחרון של כיתה י"ב. יש בזה משהו קיטשי, לא יודעת, עזבו, מתאים לה. אותי זה קצת עצבן לפעמים. אבל מילא, חפיף. לא כלכך חשבתי על זה כי בשנתיים האחרונות זה היה נורא לסירוגיני כזה, כי היו המון שעות אפס שבכלל אחרתי אליהם. אז שהיא אמרה לי את זה היום זה די הצחיק אותי. בראש. נו, אני צינית, אני צוחקת הרבה בראש.

(אבל גם הרבה בחוץ. היום חניכה שלי אמרה לי "מה את רוצה, את תמיד שמחה". אני לא חושבת שאמרו לי את זה אי פעם, אז זה גם נורא הצחיק אותי. בראש)

מחר מסיימים ממלכתית. לא באמת כי יש עוד בגרות פורמלית אחת (ספרות מ.), מופע סיום, נשף, 2 מועדי ב' ובכלל אני אגש שנה הבאה שוב למתמטיקה, אז זה בכלל לא מרגיש. וה20 ליוני בכלל לא היה אמור להגיד לי משהו, והוא גם לא אמר (הייתי בטוחה שזה רק שבוע הבאה, סגורה על זה. זועזעתי קלות, באמת), אבל בטעות חלוקת התעודות (שבטח תהיה גרועה ולא תשקף את תעודות ה'מצויין' האחידות מכיתה א'-ב'-ג' וגם לא את הציונים שלי, אלא בעיקר כל מיני דברים לא חשובים כמו כמות הנוכחות שלי בשיעורים) נדחתה למחר וכן, מחר מסיימים. וואו, מי היה מאמין.

מה ללבוש?

סתם.

אני צוחקת.

האמת שאין לי מושג וזה יחרפן אותי.

לעשות רגליים?

אני צריכה לקום עוד 3וחצי שעות. אז אין טעם, הא?

זה שבוע די משוחרר מבחינת בגרויות אבל הוא מלא בקייצת. לא הייתי בים מאז פסח ולפני זה באוטוגוסט שנה שעברה ולפני זה.. גם משהו זוועתי. אני מתה על הים והולכת פעם בשנה, וזה כלכך עצוב לי.

פשוט הפרווה שורצת על רגליי כמעט תמיד.

אני בכלל לא מבינה שאני מסיימת ביה"ס, למרות שאני לא לומדת בכלל. אני לא חושבת שאני אתגעגע, תהרגו אותי, אבל זו לא היתה המסגרת שמתאימה לי. היה לי קשה לקום כל בוקר וכשהכרחיות הזו ירדה מן הפרק אז גם התקשיתי בלהופיע כל שיעור, שיעורי בית מעולם לא היו פונקציה, ומבחינה חברתית.. עזבו, לא היה כיף. אני לא חושבת שאני כלכך א-חברתית כמו שהבצפר עשה אותי, ואולי בעתיד יהיה לי טוב יותר. בעצם, אני בטוחה. חייב להיות.

ואם לא?

עזבו, כל העניין הזה של השותפות מחרפן אותי, מקסים אותי באמרות מתיקה ומילים יפות על חזון, ומטריד אותי כשהחרדה והדאגות מתעקלות תחת עורי.

אבל בואו לא נכנס לזה עכשיו, ובואו לא פה. אתם. אתם.

מי אתם בכלל?

מי היה מאמין שאני אסיים ביה"ס. לפחות הצבא עוד רחוק באלף שנות אור.

טוב, אחת. 

אבל זה מספיק.

היומן הזה מצחיק אותי. יש פה מאגר עצמי ב3וחצי שנים האחרונות (זה מטריד. עברתי את החצי, מותר להגיד 4?), ומה? מה זה משנה?

הרי זו לא אני וזו כן, וזה היסטוריה וזה כבר לא משנה.

אמרתי את זה אתמול לכרמל, אני הרי מתנגדת לדברים האלו. אני לא חושבת שבלוגים זה דבר נכון. זה פחד, זו בריחה, זה לא התמודדות עם יכולות אמיתיות שלי.

באמת שיכולתי להיות סופרת, אם רק הייתי מתמודדת עם כל המחשבות הנפלאות שלי ורוקמת אותם לתוך תמונת מצב. הכתיבה שלי לא ממש זורמת לפעמים, אבל לא נורא. אני מתבגרת (אפילו ברגעים אלו ממש, של לעיסת מסטיק מול המחשב ולק שחור וגירודים בתחת. לקים. זה כלכך לא אני, וזה כלכך מצחיק אותי. המסטיק בסדר. לתחת שלום), ואני מאמינה שגם הכתיבה שלי תסתפר בעתיד.

זה חיפוש בנרות של תשומת לב, למרות שאני יכולה למצוא אותה בסביבה שלי, למרות שנאי צריכה להפסיק לדרוש אותה. את לא מעניינת אף אחד!! לפעמים שותקים!! אני מסכימה איתם, ולכן אצטרך לכתוב ספר.

יקראו לו- אני. (או: בין גבות לנסיעה באוטובוס, דברים שעשיתי עכשיו ואני לא בטוחה מהי המשמעות שלהם אבל ממש מתחשק לי לספר על מה שקרה)

פעם אמרתי, לא זוכרת למי, שכשאגדל ארצה להיות מפורסמת. ככה תמיד אני אוכל לדבר על עצמי.

לילה טוב, אבל מעניין אם אני באמת אקום עכשיו.

או מחר.

אם אני לא אקום מחר, אני מאוד אכעס על עצמי.

לילה.