וטוב שכך.

זה בעיקר הקלה.

אני לא אשפוך מילים ואתאר כל פן בכאב שלי עכשיו. ה20 ביוני לא היה מעולם יום של שלום ובגדים יפים והליכה לים עם החברים בשבילי. אולי מחר, כשיהיה ריק אני אלבש בגדים יפים, אקרין שלום ואלך לים. אני אוהבת אותו יותר כשאנחנו לבד, רק שנינו ואולי כמה אנשים אהובים ושמיים בצבעים, ולא כל השכבה ואחותה ואחותי ושכבתה. השכבה שלי ב8 שנים האחרונות היתה מקום כואב יותר מידי בשבילי, ואולי טוב שכך. וגם השכבה של אחותי לא בשיא.

שנה הבאה יהיה טוב יותר.

אני באמת מאמינה בזה.

אני חייבת להאמין.

אני כלכך מקווה.

אני נורא מקווה שזה לא רק בראש שלי.

זה יהיה קצת כואב והרבה לא נעים אם לא.

הגיע הזמן גם לזה, לא?

:/