זה כמו קליפה נוספת שצומחת מתחת לעור ורק נוטעת את נפשי עמוק יותר בכלום הזה שמשתק אותי.

"תראו אותה" אני שומעת את מחשבותיהם של הסובבים המספידים לי. "היא בדכאון".

דכאון.

דכאון.

דכאון.

"דיכאון (בלעז דֶפרסיה) הוא מצב נפשי מתמשך של ירידה במצב הרוח והשתקעות בתוך עצבות עמוקה וממושכת, המשפיעה משמעותית על חיי הלוקים בו. הדכאון הוא הפרעה נפשית הידועה מימי קדם. בימי התנ"ך האמינו שהגורם לו הוא רוח רעה הפוקדת את האדם. אישיות תנ"כית מפורסמת שלקתה בו היא שאול המלך, ובכדי להקל עליו ניגנו לפניו בנבל. הרופאים הראשונים העניקו לה את השם "מרה שחורה", כיוון שהאמינו שהמרה השחורה שמתגברת אצל אדם דכאוני, היא הסיבה לדיכאון.

אנשים מדוכאים חווים רגשות שליליים לרוב, בין אם בתחושתם כלפי עצמם (מרגישים שאינם בני אדם בעלי ערך) ובין אם כלפי אחרים (סבורים שהזולת לא אוהב אותם ולא חפץ בקרבתם). מתוך אי הבנת מצוקת הסובלים מדכאון עלול הצופה מהצד לחשוב כי הם "עצלנים" ופשוט "צריכים לקחת עצמם בידיים". עבור האדם המדוכא ביקורת זו היא עוד מקור לאכזבה ומחשבות ביקורתיות כלפי עצמו. דיכאון קליני (לא חולף או קל כפי שהכול לעתים חווים) הוא הפרעה נפשית שההתמודדות עמה קשה ביותר. על פי המקובל, דרושים לפחות שבועיים של ירידה קשה במצב הרוח לצורך הגדרת דיכאון."

(דכאון, ויקיפדיה)

הייתי יושבת מול הפסיכולוגית שלי, אז כשעוד הייתי בטיפול. זה היה ב26 בדצמבר, אני לא אשכח את זה, הפעם היחידה שבכיתי מולה.

במשך חצי שנה של טיפול נוקב שעזר לי עד אין קץ לא הזלתי דמעה. את טראומות הילדות החברתיות שלי סיפרתי עם חיוך עצוב קצת של 'חבל שילדים אכזריים כלכך אבל זה החיים, נתבגר ונתגבר' והרבה עצב, את מעללי המשפחה שלי סיפרה בעצבנות ובכעס ובמילים יפות על צדק וקריאה למוסר. את הפחדים פירטתי בשפה משתאה ולא מבינה, והכל רופד ברגעים של אושר ונוחות ושאיפה לחיי שלווה שגם זה קרה בדרך. כמעט את כולי פרשתי כולה, אבל בכי מעולם לא.

באותו יום, ושתי נקודות לקוראים הקבועים שעדיין לא נטשו את המקום וזיהו שזה יום לפני יום ההולדת שלי, התייפחתי. יללתי. הייתי שבורה לגמרי, לא יכולתי לדבר מרוב בכי.

למה? ענייני יומולדת. אני ילדה רגישה, מה אני אגיד. ניואנסים חברתיים יכולים לבנות ולהרוס אותי בהרף מילה.

אבל עזבו, זה לא העניין. התפייפחתי מולה והעדתי על חוסר חשק, על רצון של לשכב בבית ולא לרצות לקום לעולם, סתם לשכב במיטה ולהתנהג כמו תפוח אדמה. לא רציתי לזוז, היה לי רע, הרגשתי שום צורך להנעה, ולא האמנתי שלעולם יוכל להיות טוב יותר ולכן גם לא ראיתי צורך לשנות את זה. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה להשאר באותה נקודת שפל ולהתבוסס בכאב עד סוף ימיי. וזהו.

אני דיברתי והיא הסתכלה בי מדברת ללא מילה, אבל הבעת פניה החמורה ושתיקתה ומילותיי על האומללות הסטאטית דיברו בשיחה משל עצמיהן. היא אמרה לי ללא מילה בראשה 'את סובלת מדכאון' וידעה שלמרות שלא אמרה זאת בקול היא ידעה שאני יודעת. אני ישבתי שם ובכיתי והיא הקשיבה ושנינו ידענו- זהו הדכאון.

אבל היא לא אמרה על זה מילה, ועל כך אני מעריכה אותה. לאבחן הפרעה נפשית יכל להקל עליי ביותר לטווח הקצר ובאותו הרגע ואולי את התיכון הייתי מסיימת בהרגשת יופי-טופי כיף ואגוזים, אבל זה לא היה הפתרון. יכולנו ללכת מיד כבר בפגישות הראשונות ולפתור את החרדות העמוקות שלי בטיפול תרופתי, אבל לא. בחרנו להתמודד עם זה. התמודדות קשה ומגעילה, ולא תמיד יש לי כוח אליה, לעמוד מול הפחדים הלא ריאליים שלי ולהשאר במקום חשופה לגמרי ל.. תקרה שיכולה ליפול עלי, למשל.

לאחר שתיקה קצרה התחלנו לדבר על משהו, אני כבר לא זוכרת מה זה היה, אבל לא דכאון. אולי דרך לפתרון, אולי דברים אחרים, אולי עלי. סביר להניח שעלי, לא? אבל לא זה.

אני באמת מעריכה אותה על זה כי יכולתי היום בכל התמוטטות קטנה שלי לברוח לתירוצים כאלו, אבל זה לא נכון. זה לא פתרון.

אבל בימים כאלה שכל הרצון שלי מתרכז בכלום וגופי חלש ונפשי מותשת, והשמש שחודרת בין התריסים מצמררת את עצבי ומערערת את קיומי, אני תוהה.

 תמיד היה ברור לי שאני סובלת מהפרעה נפשית כלשהו. לפעמים קיוויתי שזה ככה, רק כדי להרגיש שאני מוגדרת וקצת פחות לבד.

כשגיליתי על החרדה החברתית הוקל לי מאוד, אבל דכאון? ברור שיש לי, למרות שאני מעולם לא אאבחן את עצמי ואפול לפח הזה של עצלנות.

אבל לפעמים אני תוהה, אם בכלל יש טעם להתקיים במסגרת רווית העצב הזאת. אולי אין טעם בכלל לנסות אחרת, להגיד מילים חדשות, לשנות פורמט מגורים, חברה, סביבה, אולי בסופו של דבר הריק יינוק גם את זה ברגע של חולשה?

ומה זה התכונות שלך, הארי, לעומת הבחירות שלך?

כיף גם בסוף כיתה י"ב לצטט הארי פוטר. עוד כמה שנים זה יהיה הנסיך הקטן החדש.

ריק ריק ריק, כדאי לסיים. מעניין אם עוד יצא מתוק מהיום הזה.