הכרית החדשה מאיקאה כלכך רכה.

טבריה. זה בקו של חיפה אבל עדיין.

החיזבאללה מתקדם בצעדי לעבר ליבה של ישראל.

קודם זה יהיה משהו בקו של זכרון, אחרכך חדרה, ומה, נתניה זה לא עשרות קילמוטרים מתל אביב?

ואיפה מקלטים עכשיו? ומה עם א"ש לילה? והקייצת?

ואיך אפרד מחניכים שלי?

ובבאר שבע בטוח?

וכמה אנשים שאני מכירה בצפון? ולאן חברים שלי יתגייסו בשבוע הבא?

חברים שלי?

נורא השתעממתי אתמול.

לטלי היתה מסיבת גיוס ועוד כמה אנשים. היה על הפנים.

מסה של אנשים שיכורים, אוכל בכל מקום, כמה שטויות. הלו, אתם בני 18?!

תמיד אחרי מפעלים ארוכים בתנועה (5 ימי מחנה עם החניכים), אני מרגישה שכל העולם הזה שאני נמצאת בו הוא כלכך סתמי.

כן, בנשף דפקתי את הראש כמו ילדה בת 15, אבל ידעתי שזה תהיה הפעם האחרונה להרבה מאוד זמן. הרי מתי כבר אני ארגיש צורך לשתות אם לא בחברת אנשים שמלחיצים אותי? אם אני לא ארצה לרקוד?

בקרוב, נבנה בית, עם אנשים שהם סבבי בבי. ומי יצטרך לשתות בכלל.

כן, אנחנו כזה גרעין של חנונים.

אבל מה עכשיו.

ניסיתי לשתף מישהו אבל אף אחד לא באמת הקשיב. או ששתו מידי ודיברו על עצמם, או שפשוט לא הקשיבו לי. ממש נדהמתי כשאיתן פשוט קם בזמן שאמרתי לו איך אני מרגישה והלך להציע בורקס למישהי שישבה כמה מטרים מאיתנו. לא באמת מקשיב לי, הא? זה קרה כמה פעמים. עם אותו איתן.

מסביבי היו אנשים שיכורים. ילד מהשכבה שלי, שגר מול הבית שלי ואנחנו מדברים רק כשהוא שיכור ניסה לשדל כל דבר מסביבו. הכל היה עצוב נורא, לפחות מבחינתי. הוא הכין ארוחה רומנטית לחברה שלו והיא בכלל לא התלהבה. איתן שאל אותי מה לקנות למישהי שהוא יוצא איתה כמתנת גיוס. אמרתי מצלמה, כי היא בקולנוע ואוהבת כאלו דברים. הוא אמר "כן בטח, אני מדבר על משהו בגג 50 שקל"

"טוב, אז תקנה לה נר"

חשבתי על איזה דור עצוב אנחנו שהכל בא עם הוראות הפעלה, ולכל סיטואציה יש רשימה של מוצרים שאפשר לקנות. אף אחד לא חושב 'רגע, אני אכין למי שאני אוהב את מה שהוא באמת רוצה. אני אכיר אותו ואעשה לו מה שאני מרגיש שצריך לעשות'.

אני ולילך הלכנו הביתה כדי לקחת את האוטו, היא נתנה לי לדבר עם ידיד שלה בטלפון. "אני שונאת אותך" צעקה לו, והוא אמר לי שהם הידידים הכי טובים בעולם.

"פגשת אותה באינטרנט?"

"הכי טובים בעולם"

"החיים שלי סתמיים"

"מה?"

"הכל כלכך סתמי. אוף, אני לא כזאת דכאונית בדרך כלל"

"כן את כן!" לילך צעקה.

טוב, אולי. אולי פשוט האושר שלי לא נמצא במעמקי בקבוק של וודקה זולה.

הסעתי את לילך הביתה, ובדרך זגזגתי בין הנתיבים. הייתם מאמינים שאני נוהגת לבד?

פחדתי לחזור, הייתי ממש עייפה. האוטו די גרוטאה כמו שאומרים- אין לי מזגן, בקושי יש רדיו, אפילו אין לי חלון.

כולם צחקו. אני כזאת מצחיקה.

גיקים.

בבאמפרים הוא מתפרק.

הגעתי לכאן ובדיוק יצחק קלפטר שלח לי ברדיו צליל מכוון. המשכתי לנסוע.

חזרתי למסיבה לראות אם יש מישהו באיזור שצריך טרמפ הביתה. אחרי סינג'ורים של שנים החלטתי שאני בתור נהגת חדשה אעזור לאנשים במצוקה, כי הייתי צריכה את זה כלכך הרבה פעמים. הילה ישבה על איזה מישהו. היא קצת כועסת עלי.

"את בסדר? את צריכה טרמפ הביתה?"

"אני שיכורה קצת"

אולי את האושר שלי אני מחפשת ברווח שבין האינטימיות למרחק האינסופי שיש בין שני בני אדם. כבר אמרתי את זה- הבעיה שלי היא לא מיזנתרופיה, אלא דווקא אהבת האדם. יש לי אהבה עצובה כלפי אנשים, ובדר"כ להם יש הרבה פחות כלפי.

החזרתי את עדי, חניתי עקום וחזרתי הביתה.

אני כלכך רגשנית.

היופ כשקראתי במוסף לשבת (וממליצה לכולם לקרוא באופן קבע, נורא מעשיר) על הפתקים הקטנים של אריק שרון התרגשתי נורא. נגעה בי נורא הביישנות של רבים, האהבה שלו לדברי מתיקה. אבא נכנס הביתה, והשפלתי את מבטי. הוא יאמין לי שאני דומעת כי אריק שרון אוהב את הגשם?

אני באמת מתרגשת לדעת שמנהיגים הם לפני הכל בני אדם. אולי מאותו המקום בו כאב לי שסבתא ספרה לי שאבא שלי היה מוסיף ללוח שנה את ה29 בפברואר כל שנה בערך. לחשוב שאבא שלי, שיש לו תדמית נורא קרה וקשוחה, שמעולם לא התלהב יותר מידי מימי הולדת, או בכלל, בתור ילד קטן התעקש על זה שגם לו יהיה יום מיוחד בשנה.. התמוססתי. הרי בטוח שזה הגיוני, איך לא, אבל נגע בי נורא.

עזבו, אפילו במילים אני לא מצליחה להתבטא כמו שצריך לאחרונה.

כמה פעמים ב3וחצי השנים האחרונות אמרתי 'אני צריכה לסדר את החדר'?

אז נחשו מה?

מאכל שאני אהיה מוכנה להרוג בשבילו:

פטריות.

אחותי מציקה.

אני יכולה למות מזה. קטיושות יפלו בנתניה ואחותי תתעקש להיות.. מעצבנת.

שנה הבאה כל זה מאחורי.

האמנם?

יש לי גב של 9 אנשים. אני גם עם 9 אנשים.

ברור שיש עוד אבל..

אוף.

למה אני עדיין כותבת כאן?

איזה מקום מסריח.

לנתניה שלומות.