הלכתי עם סנוו לבית של חניך שלי שאבא שלו נפטר. היה קצת לא נעים, לא ידענו מה להגיד.

איזה ילד מדהים זה.

מישהו מהקן, שהוא במקרה שכן שלו, סיפר לי שהוא בא אליו וצעק לו להודיע לנו שהוא מצטער, אבל הוא לא יוכל להגיע לפעולה ביום שבת.

אם הייתי בוכה, אז זה היה גורם לי להזיל דמעה או משהו. אבל אני לא בוכה. בעצם, רק בכוכב המטמון (היי, זה היה עצוב!! אבא שלו עזב את הבית וקפטן ארו נסחף לתוך חור שחור ומת!!)

ואז הלכנו לבית של סנוו ואכלנו.

יותר נכון, אני אכלתי. ואכלתי. ואכלתי. ומצאתי עיתון שבועי, ואכלתי, והתחלתי לקרוא אותו (תוך כדי אכילה).

כלכך התרגשתי עם העיתון. מאז שביטלו לנו את המנוי לידיעות [אין כסף, אין עבודה, בואו נביא את המורדים לארץ. מוי כיף, מוי כיף], אני ממש חיה בבועה. פעם הייתי קוראת עיתון כל יום, היום אין לי מושג מה קורה בעולם.

[רק דברים ענקיים. פיגוע. או תכניות כלכליות. או המורדים שמגיעים לארץ]

בכל מקרה, היה שם כתבה על ארתור קונן דויל [הגאון שכתב את שרלוק הולמס].

פאק, זה לקח אותי שנים לעבר.

הייתי מכורה לשרלוק הולמס. ממש. כלכך אהבתי את הספרים שלו, בערך בכיתה ה'-ו'.

קראתי את כולם- ארבעת הרומנים וגם הספרים עם ה20-30 עם הסיפורים הקצרים בפנים. בלי צחוק, קראתי הכל.

[אני מתגעגעת להולדן. אוף]

וזהו. וקראתי והייתי מאושרת.

וזה כל מה שיש לי להגיד.

[אבל זה רב משמעות. לכו תזדיינו. או תעשו ביד. או תעלו על עמוד חשמל, אנאעארף]