שיש אנשים בעולם שפגשו אותי, ולא יודעים רסיס ממה שאני בכלל.

ברגעים שאני יושבת ושותקת למשל. בוהה לאוויר העולם, מנידה בפניי לפעמים ולא אומרת מילה.

יש הרבה כאלו, למרות שאני מצליחה להגמל מהחרדה.

גם זה רסיס בי, החרד חברתית.

אבל מי יבין. אולי זו בריחה, אולי.

כל האבחונים הם בריחה.

סגרתי כאן שוב, עכשיו זה רק אני והאנשים שיודעים להשתמש בRSS. לאור כמות התגובות שאני מקבלת לאחרונה, אני מניחה שזו רק אני.

מילא.

לפעמים בא לי לפתוח, במיוחד שהעולם לא אומר לי דבר מלבד מבטים זועמים כשאני שוברת משהו, או מגכחים כשאני פרצוף מכוער ששותק.

ואז אחותי אומרת "יש לך בלוג! יש לך בלוג! 25..משהו, אז זדייני לי מהמחשב אם את לא רוצה שידעו מה את עושה".

ממש משטרת המחשבות, הא?

עוד שבועיים וחצי אני עוברת מכאן.. לsweet old באר שבע, כמו שאומרים.

אני הולכת לחיות חיי שיתוף.

אני כותבת לאף אחד.

מעניין אם אני אשתגע (ואני מדברת על אשתגע באמת), ומתי זה יקרה וכמה נזק אני אגרום לסביבה שלי. מילא.

כמה שאני מרגישה זקנה..

יום שלישי הבא הבא.

אני צריכה לקום עוד חצי שעה, אז פשוט לא הלכתי לישון הלילה. אני תוהה אם בזמן הזה כדאי לי לעשות הליכה כאן. רציתי, אבל אני מפחדת. מקטיושות. כן, במרכז, אני מפחדת. מטוסים כל הזמן עוברים פה מעל  וזה יהיה נורא טראגי- "יצאה לג'וגינג ונפגעה מקטיושה". זה משוואה של כותרות בYNET: מקדם של X-עשתה פעולה, Y-נפגעה מקטיושה. שעמם לי בסביבות 2 אז התחלתי לעשות שאלונים במתמטיקה, לרענן את הזכרון. סתם, 005 ו006 אפילו. אני אתגעגע למתמטיקה.

כמה שאני זקנה.