אתמול, בהערת דרך אגב קלאסית, שאלה המורה ללשון איפה הילד החדש.

איזה ילד חדש?

מה? לא אמרו לכם? מגיע לכם ילד חדש לכיתה.

ואיך את יודעת על זה לפנינו?

כי לי שלחו מכתב, לכם לא.

ומיד, ותמיד, ולא משנה מה-תמיד כשמגיע ילד חדש לכיתה כל הבנות נדרכות. הוא חתיך? הוא חמוד? מאיפה הוא? מה קורה איתו?

איכשהו, תמיד שמגיע ילד חדש הם בטוחות שסוף סוף הגיע אותו פרינס צ'ארמינג, אותו אחד שיגאול אותם מיסוריהם הנצחיים כמעט. וכשיתחתנו, תמיד יוכלו לספר איך שנכנס לכיתה בפעם הראשונה, המבטים שלהם נפגשו, וכבר אז הם ידעו שזה לנצח.

כן, אם תרצי בזה ואם לא, תגידי ילד חדש וישר כל הנקבות יקפצו. עם בנות חדשות בכיתה זה פחות בולט- הן עדיין עטות עליה, בודקות את הסחורה החדשה- היא שווה? היא מתאימה לחבורה? היא תספיק? לפעמים עוזבות, לפעמים לא. ככה זה נשים, אפשר להשוות אותן בקלות לעיט או בז, כל עוף דורס שהוא.

לבנים לא באמת אכפת אם יש נקבה חדשה בעמק. היא כוסית? מגניב, נעשה משהו. אבל בנות זה משהו אחר.

וגם אני, נדפקתי בראייה הזאת. ילד חדש, ילד חדש הם אמרו?

ואולי הוא יראה את מה שהאחרים לא רואים, ואולי הוא יתפוס את מה שאף אחד לא הצליח לגעת בו. ואולי הוא יהיה האיש הזה, זה שיציל אותי, יעביר אותי למקום אחר כשהאגם קפוא, ואולי סוף סוף אני אמצא אחד שיהיה כמוני. ילד חדש.

בלילה חלמתי עליו מסתבר. לא משהו רציני. את כל בנות הכיתה, וגם יותר, וגם פחות, יושבות במעגל. ואני לידו, פניו כמו איזה ילד אחד שהיה לנו פעם בשכבה ועבר בית ספר, מעניין מה זה אומר.

חלום די משעשע, אבל לא יותר מזה.

מעניין אם אראה אותו היום, חושבת במקלחת. חופפת ומסרקת ואמא נכנסת ומודיעה שהשייח יאסין נרצח, ויל לא אכפת. רק המחשבה שיש סיכוי שיכול להיות שאמצא את החלק הזה של הלגו, שלא מצאתי אצל אף אחד מן ה2000 איש של הבית ספר, די מסממת אותי לאותו הרגע.

ואוטובוסים, ובית ספר, ושיעור ראשון, והפסקה, ושני. ודול באה ומתעניינת, כבר ראית את הילד החדש?

לא. מי זה?

אל תשאלי. הדבר הזה שם.

הוא ערס. הוא פאקין ערס. השיער שלו מחומצן, ועם ג'ל, והוא שר שירים כמו 'אתה אל שלמה, את לא אחת מאלף', הוא ניצול כיתת מב"ר שהעיפו מהבית ספר וחזר דווקא, ועוד לכיתה רגילה.

אחת הפרחות בכיתה שלי עוד עושה לחברה שלי 'מי? אה, הוא הילד החדש? הוא כזה נשמה!!!" עוד אומרת, שומעת אותו מאיים על אחד הילדים שהוא יחנוק את כל המשפחה שלו אם הוא יעבור לידו.

כיף. חצי שני, ממש.

[ועכשיו יבואו כל אלו ויגידו שמי אני שאשפוט, ומה אני שיגיד, אולי מתחת לכל החזות התוקפנית והגורמטים למיניהם הוא ברבור ממש. כן, נכון, והשייח יאסין הוא ארטיסטי לא מובן, ואן גוך של החברה הערבית]

המשך היום:

היה חם, הלכנו לקניון. אכלתי גלידה ופיצה וקצת צ'יפס. המשיך להיות חם, קראתי, חזרתי הביתה ואז לפתע, גם ירד שלג (או שחתולות ירקו עלי, מי יודע).

וזהו. גיטרה עוד מעט.

אפוקליפסה? עכשיו?

לא, אין לי כוח. אולי אחרכך, מחר או בכלל.