"מצאו להם דרך להגיד לי, הא?" צוחק. זה לא מצחיק.

"אני ממש מצטערת"

"זה בסדר"

"אני ממש לא יודעת מה להגיד.. היית קשור אליו?"

"מה?" מתנער לרגע, אבל המבט נשאר. "לא, לא. ממש לא. פשוט זה מוזר. 2 סבים בשנה אחת"

ליווה אותי, למרות שהוא לא היה צריך. לא מבינה למה נתתי לו בכלל.

היה די שקוע בעצמו, די בהלם.

איזו הרגשה לא נעימה.

אחרי זה בית ספר, וקמה בקושי. רואה אותו ודי מופתעת.

"באתַ"

"מה? כן.. ההלוויה רק בצהריים אז אני יכול לבוא. את יושבת לידי בבוחן?"

ואז באמת אותו בוחן [חתיכת עוגה, לא משהו רציני], ושיעור מוזר. ישב לפני, לא החלפנו מילה, ואז לכמה הדקות האחרונות עבר לפניה.

ואני נושכת שפה.

ואז עוד הפסקה ועוד שיעור, והוא מדבר איתה, ומחייך. ואני רואה, רואה שהוא אוהב אותה.

איך הקול שלו רועד שהוא פונה אליה, אפילו שהוא רוצה להשמע בטוח.

איך הוא עוקב אחריה בעיניים שלו אפילו אם היא הולכת לרגע לפח.

איך שהוא מסתכל עליה.

כמו מתנה, כאילו היא הדבר הכי יפה בעולם. הכי מושלם שיצרו.

כאילו היא קורנת, בחיוך.

הוא מחייך כשהיא מחייכת.

ואני אוכלת את עצמי.

וזה כואב. אני מתחילה להרגיש את החורים שאני יוצרת שמה.

מבחוץ אני מקשה את עצמי, מבפנים אני כבר עוד שניה קורסת.

"...אך הגעגועים סגורים בי כבועות אוויר בכיכר לחם

מבחוץ אני חלק, קשה, חום,

העולם אוהב אותי.

אך שערי עצוב כגומא בביצה המתייבשת והולכת

כל הציפורים נדירות הנוצה

נסות ממני"

עמיחי. גאון.

הלוואי ואני יכולתי להתבטא ככה.