דיגיטלית. אולימפוס, משהו.

[באמת. באמת באמת. בלי קשר לאחד באפריל]

וזה טוב. זה מעולה.

זה צריך להיות ככה.

יום חמישי תהיה לך מצלמה. ככה אבא אמר.

וקיים.

הוא לא עושה את זה בדרך כלל.

אז היום אני אצל אינקה, כן?

אוכלת, רואה קצת מועדון קרב. מצב רוח טוב.

כמה שעות לפני כן ישבתי עם חיפ על גדת בית קברות, ודיברתי איתה. שיחה טובה. על העבר, העתיד, ההווה שבורח בין האצבעות, המשפחה, המוות. מזג אוויר טוב בחוץ- חמים, אבל לא מידי. לא חם. נעים.

יושבים, שוכבים על הרצפה, היא חמה. נמלים עולות עלי, אבל למי אכפת.

שעתיים על גדת בית קברות

פעם היה מישהו שגר מול בית קברות.

היום הוא גר מול הבית.

הולכת לאינקה, קוראת 'ורוניקה (מחליטה למות'. משעשע, קראתי את זה גם בבית קברות), רואה פייט קלאב. מחדירה קצת חיים לבית, החלפנו תפקידים.

ואז אבא מתקשר, הפתעה.

הולכת הביתה, נו-היא פה?

לא יודע, לא אומר.

נוו.

אחד באפריל, אחותי מסננת.

אבא צוחק.

לא מצחיק.

חפשי בחדר.

עולה, יורדת, לא שם. הוא איתה ביד.

מחבקת מנשקת אותו. מצלמת את כל העולם.

אבל איכשהו, לא מסופקת. כהרגלי?

אני זוכרת, ביומולדת שלי, שנחתו עלי 600 שקל משמיים והחלטתי שאני מתחילה לחסוך למצלמה, לא רציתי דיגיטלית. לא הרגשתי את הסיפוק הזה, הרגשת אלוהות שאתה מצלם משהו. שאתה לוקח רגע אחד, תופס אותו לפני שייפול, לפני שיברח. מתעד אותו לנצח, מנצח את הזמן.

My Greatest Enemy, After God.

ואולי אלוהים הוא הזמן?

מי יודע, רק זמנים יגידו (מה? מה הקשר?)

בכל מקרה.

יש לי מצלמה עכשיו.

וזה מגניב.

פשוט. אני מרגישה..

עייפה.

נו, זה בטח לא קשור.

אולי יותר בהקשר של 'לא ישנתי כמו שצריך הלילה'.

גם הגיוני.

אני זוכרת שיחה אחת עם אמא על המצלמה הנחשקת. אמרתי לה שאם תהיה לי אני אסחוב אותה לכל מקום, אצלם כל שטות. עכשיו אין לי צורך כזה.

ולחשוב שזה היה הדבר השני שהרגשתי שאני הכי רוצה עכשיו בעולם. אחרי ג' כמובן. והדברים שאתה הכי רוצה, הם הדברים שהכי מסוכנים לך. ואולי זה טוב שזה לא הסתדר איתו.

אני חוששת שהוא לא מדבר איתי.

מקבל אחד, מפספס את האחר, הא?

1 באפריל שמח. מחר אתחיל לעבוד על כולם.