מה השעה עכשיו? שתיים בלילה? שלוש? ואיזה יום היום? צריכה לחטט בזכרונות, להתאים אירועים לספור ימים, רגעים.

יום שבת נגמר, מחר יום ראשון. האובייקט נמצא כרגע בזמן שבין יום ליום, הלילה שאף אחד לא יודע איך למספר אותו.

מוזר. כמעט כל יום בימים האחרונים מתרחש אותו דבר. לקום בצהריים, להביט בדברים, להסתובב, לאכול, לאכול, לאכול, לרדת למחשב, לאכול, ולהזכר ב7-6 שלא אכלת צהריים, לאכול, ובאיזור גם ערב. לחשוב לעצמך 'לא, היום אני לא אצא', אבל יוצאים, מסתובבים, בית של מישהי, סרט, להרדם בדרך, אבל 'רק כמה דקות על המחשב, לבדוק משהו', לנתק את עצמך אחרי 40 דקות עד שעה, להגרר למיטה ולהחליט שאתה לא באמת עייף, למרות שאתה מפהק מסביבות 4 אחרי צהריים. כאילו עשית משהו היום.

במילא אין אף אחד. כולם בטיול המחורבן, 4 ימים כולה, וכבר סוף העולם מגיע.

ואני, מה אכפת לי, כל יום אותו דבר, במילא כבר אין לי רגשות. הרי רק אני חיה בעולם הזה, ורק את הרצונות שלי צריך לספק, ורק בשבילי אני צריכה לדאוג לשרוד, אז כל השאר יכולים לגרוס נייר בשיניים חשופות, מבחינתי, במילא אני לבד. במילא שכחו אותי. פה. תקועה בחרא.

שמנה. כלכך שמנה. כלכך... מרופדת. פה, ושם. בין הצלעות ומעל הרחם, וגם בצדדים, שיהיה לה נוח לישון. לבד, בקו ישר, אפילו לא באלכסון, להנות מחיי הרווקות במיטה צרה. וכי מה את מבינה, אפילו לא מלאו לך 15.

מלאו. דווקא מלאו. לפני 3, לא-4 חודשים. כן, 15 ו3 חודשים ושבוע. 15 ו98 יום. ימלאו לי 15 ו100 חלקי 365 שנים ביום שני. חלקי 366, אולי, שנה מעוברת.

הו, השמחה. הששון. הדבר הזה שממלא אותי, הגאוותנות, הראווה, ברגעים אלו ממש. מרגישה כלכך מלאה. חה.

מה אכפת לי שאני שמנה? ומכוערת, ולבד. עזבו איש, עזבו חלק פאזל שישלים אותי-חברים, איפה הם? בטיול? בבועה שלהם? זין הבועה שלכם, זין החיים שבניתם לעצמכם. איפה אני, הא? איפה לעזאזל, בשם האמא של אלוהים, אני?

אני במיטה? אני על הרגליים? אני ערה? אני צוחקת? אני בוכה? אני חיה בכלל?

אני פתטית, זה מה שאני. אני יצור, טעות בייצור אולי, דבר, גוש-פתטי, אנוכי, אפאתי. חי בבבועה. רואה דברים, שומע דברים, מרוכז רק בעצמו, באינטרסים שלו.

נו לו, ליצור. מרופד שם, בגוף שלו. ביצרים שלו, בצרכים שלו.

כן, אני צריכה את זה, ואני צריכה פה, אני צריכה שם, ואני חייבת להיות רזה יותר או נעימה יותר ומצחיקה יותר, ולגרום לאנשים לצחוק, לא רק לעצמי, בקושי, לפני שסיפרתי את הבדיחה. ואני צריכה לעשות את העבודה לספרות המחורבנת. בטח, מחר, דבר ראשון על הבוקר, מה זאת אומרת שזה כבר אתמול?

ואני עייפה, כלכך עייפה. וישנתי מעל לשליש יממה, שואפת לחצי. איך אוכל לשרוד את הבית ספר שוב, הא? את החיים האמיתיים? איך אני לא אפול לעזאזל שאני מכלה את עצמי כשלא עשיתי כלום, כשלא נטלתי שום עול? מה אני יעשה כשהבעיות האמיתיות יציצו, יקפצו לרגע להגיד שלום, מה נשמע, הילדים, נוח פה, אולי נשאר.

אתם יודעים מה אבל ממש בא לי לעשות? שיעורים בלשון. לסווג פעלים, גופים, בניינים-אבל ממש. אולי מחר, אחרי העבודה בספרות, בין לעשות רגליים ללהפסיק לשקר לעצמי. זה לא יקרה, די. הוא שונא אותך, מתעב ממש, הנחמדות שלו רק מאולצת, מריחה טוב- ריח מתוק כזה, נורא, שבא קצת להקיא. תפסיקי עם זה כבר, די, את פתטית. די לתלות את כל המצבי רוח שלך בו, להדק אותם עם אטבים עוד שלא יעופו ברוח. ואז להאשים את כל העולם- השינה והאוכל שקפץ לך לפה, ונלעס, ומתפרק, והמשפחה שמאלצת אותך להיות איתם, להפסיק להיות אנטי, והחברים שבסך הכל לא עזבו את העולם שלהם בשביל לגרום לך נחת יתרה. ועצמך, מה כבר עשית, ילדה, היית אנושית? הרי כולנו קצת כאלו, מוזרים, לא מתחברים, מדברים לעצמם, מדברים שלושה גופים בדיבור ליחיד. רק לא אותו. הוא בסדר, הוא בסדר, הוא קדוש. הרי את יודעת טוב מאוד שאם זה לא היה נגמר אז, לאף אחד לא היה אכפת  שאת קצת רכה בין הצלעות.