| 4/2004
48 שעות.
יום ראשון, 12:07, אור בחוץ. בטח PM.
פותחת עין, ועוד אחת, מתהפכת לצד השני במיטה. עוצמת אותם, מנקה באצבע שארית אחרונה של חלומות. מתכרבלת.
קמה.
קצת מחשב, מעבירה נתונים ממחברת אנגלית למחשב. וגם תמונות.
ארוחת בוקר.
לחם, קוטג', כוס קפה.
הרגשה מעולה.
יושבת על הגדר, עם ארוחת צהריים, כמה שעות אחרי זה, בטח שעתיים. מדברת עם העוזרת. בטח, פה שם, כן, קניתי לבד. 900 שקל, בובה אמיתית.
הזמן ממשיך לעבור.
צלצול טלפון. הם חזרו. באמת? באמת. טוב, אני אתקשר.
שלום, אפשר לדבר עם סנו?
לא בבית.
איך לא בבית?
אמרתי לה להתקשר אליך דחוף, ברגע שהיא חוזרת, אבל היא שמה את הדברים ויצאה.
רבאק.
מה, זה בקשר למסיבת הפתעה של מ..?
לא. לא משנה אני אתקשר אחרכך.
הלו? גרייס?
היי, את! איך היה בטיול?
היה מדהים.
באמת?
כן.
הלכתם הרבה, הא?
מה? לא, מהפתאום. ממש כלום. כל יום אולי איזה 3 או 4 קילומטרים.
וואלה.
כן. חבל שלא באת.
חבל באמת.
מקלחת. להסתרק. אין הסעה, אבל למי אכפת.
בגדים. לא, לא זה.
או זה.
או זה.
מראה, אני, כמה פיסות של בד וחמצן מבדילות ביננו. וזעזוע עמוק שלי.
אלוהים, אני כלכך שמנה לעזאזל. אני כלכך שמנה. אני כלכך. אני.
נו, את מוכנה?
לא.
נו, תהיי.
מוצאים הסעה. שעה אחרי, קצת מאוחר בשביל ההפתעה אבל העיקר הכוונה.
אוטו, מגיעים. אני עם המצלמה.
היי, היי, מה נשמע. מה זה? מצלמה. וואו, קנית? כה. יפה. תתחדשי.
אין לי כוח.
אין.
אחת שאין לי כוח אליה יושבת בפינה של החדר. מסביבה כל העולם.
אין לי כוח.
מלטפת חתול שאין לו עין, ומצלמת אותו. הוא חצי מביט עלי, לא מבין מה אני רוצה ממנו. זו בת. אה, טוב.
נשכבת על הספה. בטח עשתה פעם מוו. דופקת את הראש במשענת, שמסתבר שהיא מעץ. מצלמת את התקרה, הפעם עם הראש. אבל נגמר הזכרון, נו.
מה קרה? את בסדר?
כן. כן.
נו.
נגמר לי הבטריות במצלמה.
את לא רצינית.
אני כן, דווקא כן.
אני יכולה דף ומשהו לכתוב איתו?
בואי, לחדר שלי.
וואי, ממש טירה.
כה, הא.
טלפון.
חיפ?
הוא מת.
מה?
אלכס, מרוזוול. מת.
את מטורפת.
זה היה כזה עצוב!
אנשים מתים לפעמים. יש כמה כאלו שהם אפילו לא דמויות.
אז מה. זה היה עצוב.
המון אוכל. 2 פיצות, טופי, חתיכת עוגה. מה זו הלבנה הזאת?
רוצים לראות סרט. טוב.
בא לכם.. הצלצול?
הו, אלוהים, סמארה.
אמא, עכשיו שנראה אותה לאנשים אחרים, אז גם הם ימותו?
שותקת.
בזזט, טראח. שלג. באר.
חושך.
יופי, עכשיו אני לא אוכל לישון בלילה.
הו, האירוניה.
למישהו יש מקום לשלושתינו?
לנו.
תאמת, אין לי כוח לחזור.
כן, גם לי לא.
אני במילא לא אשן.
ראלף, נשארים אצלך.
טוב.
יוצאים החוצה. קר.
הם לא חיכו לי.
אני מצלמת עלים.
מה אכפת לי מהעולם.
סנוו ואינקה חוזרות. רצות. רצות בזיגזגים. נופלות על הרצפה וצוחקות.
ראלף בא, מסתכל.
מה הן עושות?
בטח מנסות לדרוך על הצל שלהן.
וצדקתי. חהחה, אני גאונה.
אתה יודע, ראלף, מה לא עשיתי הרבה זמן?
ממ?
רצתי.
איזה שלוש שנים לא רצתי. אולי ארבע.
אתה יודע, בא לי לרוץ עכשיו.
מורידה את הסוויטשירט, והמצלמה. תחזיקו לי.
לעזאזל, איך עושים את זה.
מתחילה לרוץ. 3 שנים, לעזאזל, 3 שנים. בגלל כבוד, שבועה מטומטמת.
וזה לא הכי עובד. רצה עם הרגליים, והידיים. אני רצה, והוא הולך לידי, שקט, ואנחנו באותו קצב.
הוא עוצר.
מה קרה, התייאשת??
לא, זה הבית שלי.
וואו, את רצת קודם!
כן, הא. כמו מטורפת קצת.
כן, את רצה כאילו את טובעת.
הלילה עובר. גנר וסנוו נרדמים, בערך הדבר הכי חמוד בעולם. אינקה, ראלף ואני מדברים. ועושים דברים במחשב. וקיפולי נייר. כל הלילה.
אתם יודעים, אני מפחדת מהחושך.
באמת? אני דווקא נפתח.
לא, אבל ממש. אני משתגעת בחושך, אני ישנה עם אור.
יאללה, את באה החוצה? חשוך שם, וכיפי.
לך תזדיין.
בואי.
לא.
בואי.
לא.
אני מתחילה להיות עייפה. כבר 5 בבוקר.
יש לי רעיון. אני אקרא קצת. הנסיך הקטן. הנה, פה, נוח כזה, נעים....
גרייס, יש כבר אור בחוץ. בואי לטייל.
רבאק, אפילו לא עצמתי עין.
ואני חושבת שאני עייפה.
וואו, באמת יש אור בחוץ. זריחה ממש.
אני, מה אכפת לי, מצלמת. חרציות הפעם.
יוצאים מהשטח של הבית. אני מצלמת. הם הולכים. להשיג אותם? לא, לא צריך.
מאחורי זריחה. ועצים. ונורא נעים.
מי עייף בכלל מי.
ומגיעים לפרדסים. ויפה פה, יש עלים, וטל, וקריר כזה.
וכבר נגמר התמונות.
והם חוזרים, ואתם יודעים מה? בא לי לרוץ. כחו את הדברים שלי.
ושוב אני רצה. כאילו אני טובעת, כן.
זה כיף איכשהו. אני עוד אלמד לרוץ בלי להזיז את הידיים.
7 בבוקר, כבר. להתקשר לאבא.
מה את מתקשרת בשעות כאלו?
אתה אמרת לי.
אה, נכון. אני אדבר איתך עוד שעתיים.
בואו נראה אפקט הפרפר. בואו.
3 סצינות לפני הסוף, טלפון.
צאי.
מה? אבל יש סרט.
צאי עכשיו.
וככה פספסתי את הסוף. רבאק.
אני יכול גם לנסוע אתכם?
האח הבלונדיני של פלוואר. סבבה, בוא.
נוסעים. מנחה את אבא שלי בדרך הביתה. אני בכלל לא עייפה.
הוא יורד, נותן לאינקה נשיקה, וגם לסנוו.
ולי כואבת הבטן. רבאק.
השעה 9וחצי כבר. רדי במכולת וקני ג'לי.
צמחי.
קני ג'לי צמחי.
היי אמא, היי בת שלי.
מה את לובשת להיום בערב?
אין מה ללבוש, אני שמנה.
נוסעים לחנות, גם סנוו.
קונה ג'ינס, 5 גופיות, וחולצה.
ותחתונים.
השעה אחת. צהריים.
אני חושבת שאני מתחילה להרגיש עייפה. מאוד עייפה.
25 שעות.
בשעה ה26 יצאתי החוצה, עם ארטיק שוקו-וניל. הדבר היחידי שאכלתי באותו יום, חוץ מהכריות בחלב ב5 בבוקר. ואני עייפה.
ואני נרדמת על הכסא בחוץ.
כמה דקות, ואמא מעירה אותי.
לא לישון, את צריכה להוריד כביסה.
מורידה. ישנה לשעה.
מנסים להעיר אותי.
השמיכה על הרצפה, והכריות, והחיים שלי. מה אכפת לי, אני ישנה.
עוד חצי שעה.
גוררים אותי. קומי.
מקלחת. רבאק, המים קפואים.
לא נשארה טיפה של מים חמים לישועה.
סעמעמאמוק.
כמה דקות עומדת במגבת. מחליפה לבגדים.
החצאית והחולצה? לא, לא עשיתי רגליים.
ג'ינס וחולצה אחרת. סבבה.
ב7 יוצאים, שלושתרבעי שעה אחרי זה מגיעים. אתם יודעים, פקקים. אז מה שזו נסיעה של 5 דקות.
אמא במכונית מדברת על כמה שהיא שונאת את הראפרים האלו שעושים תנועות ידיים. היא מדגימה. היא נראית כמו חולת אפילפסיה.
האנשים במכוניות האחרות בוהים בה. מעניין אם המכונית שלהם הולכת להתפוצץ.
אני קוראת ספר.
מגיעים. היי, היי, מה נשמע, לעזאזל את יותר גבוהה ממני. הנעליים.
קנית נעליים לגבוהים?
לא, הנעליים מגביהות אותי.
מה?
לא משנה, סבתא. לא משנה.
הגדה. אני מחזיקה את עצמי איכשהו.
אוכלים. הם, מה כבר לצמחונית יש לבחור בכל מבחרי הבשר שם?
נו, זה יעבור לה, המחלה הזאת.
סבא זה מרק עוף? לא, מה פתאום, תאכלי.
מה יש פה?
זה לא עוף. אל תדאגי.
איזה מרק זה?
מרק בקר.
סבא.
את לא אוכלת בקר גם?
לא.
טוב, אז אני יוציא לך את החתיכות בשר.
למה אני מצפה בכלל.
מימי, מה קרה?
אני עייפה.
לכי לישון.
הם מכסים אותי.
ואז מצלמים אותי. ישנה.
איזה עולם, איזה עולם.
בדרך הביתה ישנה.
ובקושי מרימה את עצמי למעלה.
שמה פיג'מה, באה לישון.
אני לא עייפה.
עוצמת עיניים.
סמארה שם, אבל בלונדינית.
מה? יופי. אני בטח לא ארדם.
עוצמת עיניים שוב.
13 שעות אחרכך. נו, אולי כן.
מה השעה? 12:15.
כבר עברו 48 שעות?
["אני חושב שזו תחילתה של ידידות מופלאה"]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
