עטור מצחך זהב שחור
(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)
מצחך מתחרז עם עיניים ואור,
(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)
אך למי שתהיי
חייו מלאי שיר.

חלוקך הורוד צמרירי ורך.
את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.
לא הייתי רוצה להיות לך אח,
לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך
ורואה חלומות עגומים של קדושה
ולמולו את אישה...

את אוהבת להיות
עצובה ושותקת
להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק
ואני, שלא פעם אביט בך בשקט
אין קול ודברים
שוכח הכל על אודות אחרים.
שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
ושבויה בין כתלייך
ממני נפרדת
עת אני בגופי נפרד ממך.

פרוש חלומי כמרבד לרגליך
צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך
לבשי חלוקך הורוד לעת ליל
עוד מעט ואבוא אליך.

ומצחך העטור זהב שחור
יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר
אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור
כשיכור...
עטור מצחך זהב שחור.