זוש מתקשר.

מדברת איתו. על הא, ועל דא, ועל המופע סיום המעולה שהעלתה מגמת תאטרון. מנתקת.

"איזה מוזר זה"

"מה, אמא?"

"לשמוע אותך מדברת ב'הייתַ ולא בהייתְ'"

"הממ, כן, מהשתגידי"

"מי זה? גם מישהו מהקן?"

"לא, זה מישהו מהשכבה שלי"

"אהא. ואתם חברים?"

לא, הוא הומו בפוטנציה מפגרת.

"לא, אמא"

"אה. הוא חבר של חיפ?"

"לא"

"אז למה נתת לו את הטלפון שלה?"

"כי הוא.. ביקש?"

"אה. גם לך יש.." עוצרת, משתהה, מדליקה מבט דרמטי "הוא... כזה?"

"מה, חבר?"

היא מביטה בי כמו פרה שרוצה חומוס. או כאפה. או לא למות בשחיטה כשרה.

"לא, אמא, אין לי"

"אה. ויש לך מישהו בראש?"

"הממ.. לא, לא כרגע"

האהאהממכןכןמשהו.

"כאילו אם היה לך חבר היית אומרת.."

מרירה משהו זאתי, הא? נו טוב- העליתי לזרקורים חיוך מתלבש, מבין ומשפחתי.

"בטח שכן, אמא!"

היא מאושרת, חוזרת לענייניה, אני פולטת אותו כאילו היה חתיכת עץ בקופסת גרעינים.

"חהחהחה. מה, את לסבית?"

אני משועשעת מההופעה של אישה בת 40 שמדברת כמו ילד בן 5 שרק עכשיו גילה את המילה פות.

"כה, אמא. אני לסבית"

היא מצחקקת.

אני חיה בגן ילדים. או חיות. או בשילוב של שניהם (גן גורו?).

ובנימה אופטימית זו-

"זונה"

"אני זונה? את זונה! תראי מה את לובשת"

"זו החולצה שלך"

"מה? אה, נכון"

[זונות, בטח נכנסתם לפוסט בגלל הכותרת, הא? רבדים מיניים משהו בסט. וואלה יופי. אני גם יודעת מה עובר לכם עכשיו בראש, כןכן. איפה הציצים כן?! אז הנה, קחו, ציצים. על חשבון בית. כלשהו.]