"אני מתמוטטת" אני לוחשת לו תוך כדי חיבוק.

אבל שניה, זה הסוף. זה התחיל קצת קודם.

לפני זה היה טקס יום שואה שואתי למדי של היישוב, ותערוכה מוצלחת ביותר שלנו, שארגנו כבר מיום חמישי. לפני זה היה כמה שעות עבודה שאתה מועיל אבל מרגיש מבוזבז שבמקום לתכנן אתה גוזר ספרות של אנשים שמתים.

לפני זה- יום מבולבל ונוראי שעופפתי לי לגמרי בבועה מנופצת. משהו מטורף ולא אופייני לי-

גנבתי בטעות ספרים מהספריה שהייתי אמורה לצלם, צילמתי דפים פעמיים, ופנינת הטפשות של היום- לקחתי בטעות את התיק שלא שלי לתערוכה ובמקום למצוא בתוכו את כל החומר שעמלתי על מציאתו כל היום, הבאתי ספרים ומחברות של חברת קבוצה אחרת. כן, חכם נורא.

ולפני זה? לילה קשה. 4 שעות שינה לכל היותר, גם הם באות בהפסקות של חצי שעה ביניהם, וגם מים קרים, וגם מצלמה שנשכחה בבית, וגם הסעה כמעט מפוספסת.

יום מדהים פשוט.

ואתמול? לקום, להתקלח, תערוכה, תערוכה, תערוכה, לבנות פעולה, תערוכה, להעביר פעולה, להכין אוכל לאנשים שבתערוכה, תערוכה, תערוכה, בית. ללכת לישון באחת בקושי.

ובין לבין.

מישהו זורק מילה. 'היי, מה קורה עם זיגי?'

לא יודעים, מתקשרים. למרבית הפלא, הוא עונה, החייל שלנו. היי, זוכר אותנו? הקן שבו קמנרת פעם? מתי אתה בא?

אה, כן, שכחתי להודיע לכם. מחר.

זיגי בא היום. היום.

היום.

בטח רובכם אין להם מושג על מה אני מדברת כי הוא סיפור ישן נושן עוד מתחילת הבלוג.

זיגי היה המדריך שלי שנה שעברה. גוש פרווה נחמד שבא מהקיבוץ לשנת שירות ביישוב המהודר שלנו, וגם בזה בטעות שהמדריכה ה7 שלנו ב3 שנים פרשה.

החשיבות שלו לקבוצה היתה אדירה. אנחנו, בנות רגשניות עם חרדת נטישה נקשרנו אליו מאוד. ואני?

"נו, מה, הוא שוב הולך"

"כן"

"בלי לדבר איתנו בכלל. טוב שהוא זוכר שאנחנו קיימים"

"את צוחקת עלי? את יודעת שהוא כל הזמן 'איפה גרייס? מה קורה עם גרייס? בואו נלך להציק לה!', הוא פשוט מת עליך"

מגחכת. מת עלי, טוב שלא הגזימה.

אבל דווקא יש לו, או לפחות היתה פעם, חיבה מסוימת אליי שהיא אחרת משאר הקבוצה. החיוך בעיניים, הצחוק האבהי שדיברתי. כשדיברתי איתו היום בטלפון, אומרת לו עוד אחת מהשטויות שמזוהות איתי, הוא עונה לי ב'אוי, גרייס', ואני שומעת אותו מחייך.

וכשהם מגיעים מאיפשהו, חבורה של אנשים, ישר מזהה אותו בפנים, ישר באה ומחבקת אותו, אפילו שקשה לי עם חיבוקים או עם מגע.

זיגי. האח הגדול שאף פעם לא היה לי (1984, מישהו?), האיש שהראה לי שגם בי יש משהו, שעזר לי כלכך שנה שעברה. אם יש משהו אחד טוב שנה שעברה, זה היה הוא. לא בתור קומונר, או מדריך. הוא היה אידיוט בדברים האלו. אבל בתור בנאדם, הוא היה אחלה. אנושיות היתה לו. וזה יותר מהרבה אנשים שאני מכירה (אהם, שואה).

הבנאדם שעזר לי להבין שיש משהו טוב בי, שיצא ממני משהו שאמר לי משפט שעם כל הקלישאה של הדבר אני פאקינג לא אשכח.

"את מתעסקת באומנות, גרייס?"

"מה, ציור?"

"בין היתר. נגינה, שירה.."

"היא כותבת"

"את כותבת?"

"שטויות בעיקר"

מחייך. "אז תמשיכי לכתוב"

"למה?"

"כי את צריכה לפתח דברים מסוימים"

"מזתומרת?"

והוא מחייך את החיוך שנסתר שלו, שאי אפשר לא להסתכל בו ולא לחייך.

"כי..." הוא רוכן לעברי כדי ללחוש לי באוזן. "כי את יותר מידי רגישה, בשביל להיות סתם בנאדם מבריק"

האדם הראשון ששם לב אליי, בתור עצמי. למה שאולי עוד איכשהו היה בי, לפחות באותה תקופה. הראה לי שהציניות הורסת אותי מבפנים, שזה דבר רע. היה מדהים.

ואז? עזב. נגמרה שנת שירות, הולכים לצבא.

ושאתה בצבא, למי אכפת. אז אתה לא מתקשר, אז אתה מאבד מכתבים. אז כשאני פאקינג שולחת לו הודעה שהכלב שלי נדרס, הוא עונה לי שלפחות הוא לא יחרבן יותר בקן. ככה.

התרחקתי. מי צריך אותו, הם כולם ככה בסופו של דבר, אני אסתדר בעצמי.

ועכשיו? הוא בא. ומה? מדבר עם הקומונר, והקומונרית, ועם זאתי, ועם שם, ופה, וזה. ואיתי? לא.

"נו, אתה הולך?"

"לא, לא, מה פתאום"

הלך להביא את האוטו. כן הולך, בטח, ממש לא.

וחוזר. ואני? שותקת.

ומעוצבנת. וחסרת מצברוח.

אפילו לא בגללו, משהו פתטי אחר. ג'. בא לתערוכה, הסתובב פה, הסתובב שם-אפילו לא אמר לי שלום, שום סחטיין על התערוכה. כמובן, שאין שום מבחן בלשון באופק, מי צריך אותי בכלל, הא. בכלל, עכשיו טוב לו. אליה פתאום שמה לב שהוא קיים, ומדברת איתו, והמון. וצוחקת, ומחליפה רשמים, ואלוהים יודע מה. ולי? מה אכפת לי. אני אוכלת את עצמי. זה בסדר, אני אסתדר אגרתי מספיק אוכל שיהיה לי מה לאכול, אפילו שקצת מר פה.

ועכשיו? כבר מאוחר. כבר כמה, עשר בלילה? אחרי?

כולם כבר הלכו הביתה, והם נכנסים לאוטו, הולכים לעזאזל.

אבל, שניה.

"רק רגע" הוא פולט, ויוצא מהאוטו. יושב איתי על המקלט.

מה, אני צריכה להרגיש גאווה? שהוא בא להפרד ממני אישית, לחוות לשניה שיחה אחרונה אפילו שהיו עוד כאלו שגם לא דיברו איתו. אבל רק אליי הוא ניגש.

אבל למי אכפת מגאווה, כשאתה אכול בלאכול את עצמך.

אז יושבים שם. הוא מכרסם חבילת שוקולד מריר, פרה, אני מכרסמת את עצמי, דומה.

"זה היה ברור"

"מה?"

"שתלך ככה"

"תראי, את יודעת שזה לא ככה. את יודעת שאתם קבוצה ושמי שלא נלחם על משבצת ועל דבר, לא מקבל אותו"

"נו באמת, אתה מכיר אותי. אני לא מהאנשים שנלחמים על דברים"

לא לבזות את עצמם ולרדוף אחרי אחרים, בכל מקרה.

"אני יודע, אבל עדיין. מה קורה איתך?"

"חיים"

מתים פה.

"כן? ובקן, ובהכל? ואיתך?"

"ויש לך זמן לשמוע?"

"כל הזמן שבעולם"

"עכשיו? אני לא חושבת."

"לא, עכשיו לא. אבל.. תכתבי."

"אני לא חושבת ש.."

"את לא רוצה לכתוב? לא מכריח אותך"

"זה לא זה. זה פשוט.. אתה כבר לא חלק מהקן, אתה יודע"

"אני יודע"

"אל תכריח את עצמך"

"לא מכריח"

"אתה מאבד מכתבים!"

"מעולם לא! תכתבי. בסדר?"

"בסדר."

חיבוק אחרון.

"זיגי" אני לוחשת "אני מתמוטטת פה. אני פשוט מתמוטטת פה"

הוא מסתכל עלי, יוצא מהחיבוק. נדהם. פעם ראשונה שהוא רואה אותי ככה, בקריסה, ולא מודיעה שהכל בסדר.

מסתכל עלי במבט מבין.

"אני אתקשר כבר"

"אתה יודע" לא יודעת למה אני אומרת את זה "אני הולכת עכשיו לפסיכולוגית"

שותק.

"לא יודעת למה אמרתי לך את זה"

"לא, זה בסדר. את מופרעת. רוב האנשים המופרעים שאני מכיר גומרים אצל פסיכולוגים בסוף"

"אני לא מופרעת"

"אל תכחישי"

נו, הלך.

הולכים הביתה. אני בועטת באבנים, ובגדרות, ובעצים, ובעצמי. למה אמרתי לו, מה זה מעניין אותו בכלל. למה אני פתטית, ההומו בכלל לא שם עלי זין. (ג' לא שם עלי ז'?)

למה אני מפתחת קשרים עם אנשים אם בסופו של דבר זה נגמר כי הם מתפתחים בעיקר כי "לפעמים נמאס ממך" וגם "צריך המון כוח נפשי בשביל להיות איתך, את יודעת", "את מתנשאת".

מה אכפת לי.

מחר, ה19.4. היום ה-18.

לפני חודשיים אמרתי לו שיש לי משהו אליו.

ב19.2. הוא אמר לי ש'תשמעי, זה לא זה, אני אוהב אותה'.

הוא? יצא מזה. חפיף, גמרנו.

אני?

[בכלל לא עייפה. שתיתי קפה בתערוכה, זה היה דבילי, כי אני ממש רגישה לקפה ואסור לי לשתות אחרי 12 בצהריים. עוד לילה ללא שינה, ובוקר גם. כיף. מוי כיף. חיים נהדרים]