למה אין לי רגשות? למה אני כזאת קהה לסביבה? לבכי? לכאב?

למה פעם אחת, פאקינג פעם אחת, אני לא יכולה להיות קצת יותר כמו כולם?

קצת לבכות? קצת להביע רגשות?

להיות אנושית?

הפכתי להיות ירק. חפץ שולחן.

אני דקורטיבית, לא יותר מזה.

יופי, ממש יופי.

אנחנו החלקים הלא יעילים של החברה. קנקני פלסטיק ריקים, מנקי פופיקים מוזהבים.

מי צריך אותנו בכלל.