לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 4/2004
טבק עופרת.
היתה יושבת על שפת החלון בחדר אחיה, כאילו היתה בובת טלאים שנמה את שנתה על בדל ירח. ראשה וגבה שעונים לקצה האחד, רגליה מכופפות ומחברות אותה עם הקצה השני.
יושבת על גבול המסגרת, בחור שנבנה בקיר ביתה במיוחד בשבילה. מצד אחד חדר חשוך צבוע במיתוסי ילדות, מהצד השני העולם הרחב- שדות צהובים של פרדס שנשרף, כפרים רחוקים, עצי ברוש נטועים ומגוננים- אבל לפניו מרפסת אבן עטורה ציורים, רק שלא תיפול.
השמש כבר נעלמה מזמן ובוודאי שוקעת עכשיו בארץ אחרת, אבל בשמיים עדיין ריצדו אורות שנותרו משלהי היום. ריח של רפת רחוקה מאחד הכפרים חדר לאפה, רוח של ים ליטפה את גופה. ים שמעולם לא היתה בו.
הוציאה מכיסה עפרון עץ קטן, קטן כל כך שאפילו לא נועד עוד לכתיבה. הכניסה את קצהו הקהה אל פיה, נקשה על חודו עם אצבעותיה מספר פעמים, כאילו הדליקה מצת דמיוני, ועצמה את עיניה בעודה יונקת בהנאה את האוויר הנקי שמסביב לעץ המתקלף. החזיקה אותו בריאותיה לכמה שניות, בשתי אצבעות שלפה את העפרון מפיה, פלטה את האוויר, ושוב, חזרה על התהליך. נוף של שדה מצהיב שמקדם את בוא הקיץ ואוויר צלול אפפו את ראשה ריק המחשבות. הרגישה שלווה לבטח.
ואולי מנוחה.
מחוץ לראשה, בפנים ביתה, דיברה הטלוויזיה בקול רם, מספרת על קרבות שזורי דם וסיפורי גבורה ומוות בארצות רחוקות מכאן. בין לבין שמעה המהומי קולות מהבית. לא זיהתה אותם, לא רצתה לזהות. בדלי הצעקות והכעס לא התאימו לסדר מחשבותיה.
הדלת נפתחה. שוב צעקות, שוב נקיפות אשם- והפעם הופנו אליה. מבעד לעיניים עצומות חדרו אליה רסיסים של רעש וכאב. אוויר צח ננשם בריאותיה, ריחות עמומים של רפת רחוקה ומליחות ים התערבבו בנחיריה, בנשימתה. מבשמים את מחשבותיה בסיפור חיים שלא חוותה.
היא הוציאה את העפרון הדק מזווית פיה, החזירה אותו לכיסה, וכופפה רגליה. היא עברה בקלילות של מריונטת טלאים לאדן המרפסת, נשמה באפה את הריחות שהריחה כל ימי חייה ובעיניים עצומות וחיוך שסימל אושר צרוף חופש, נעמדה על חרטום חייה. היא הניפה את ידיה לצדדים, הרגישה את האוויר הרחוק באבריה, וצללה אל שדות זהובים, שמעולם לא היתה בהם.
[26.4, ערב יום העצמאות 2004. מבוסס על סיפור אמיתי?] |
|
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
