| 4/2003
 הו אלוהים!
שיט, שיט, שיט, שיט. אני לא מאמינה שזה קורה. לי. אני לא מאמינה שזה קורה לי.
השמיים נפלו, בית המקדש נחרב, עולמי התמוטט עלי-איך אפשר?!
כרגע, ברגעים אלו ממש נודע לי, בנאדם תמים שלא עשה כלום בחייו (חוץ מהגופה הזאת בבן גוריון...), שאת סדר פסח הידוע לשמצה אנחנו עושים עם לא אחרים מאשר...
המשפחה.
והיום, בעודי חותכת סלרי לסלט וולדורף (סלט סלרי עם אגוזים. לא שאני מבינה למה לא קוראים לזה 'סלט סלרי עם אגוזים', אבל מילא), ותוהה על העולם, המצב, והמורדים שבאים לארץ מודיעה לי אמא את הבשורה המרה: את סדר פסח שבו אנו חוגגים את עלייתנו ארצה למצריים, אחרי שגירשו אותנו בפעם האלף (או כמו כל מועדי ישראל- "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו-יאללה בואו נאכל!"), אני, אמאבא ושני הקופים-נחגוג אצל סבא "שקט, יש אורחים פה. חומה!" ביחד עם דוד שלי, אישתו הוונאבי אורנה דץ-ושני הילדות המצועצעות שלהם שקוליות ומאגניבות כי הן הופיעו בכל הקלטות הנחשקות של 'טיף וטף' (להשיג בחנויות המורשות).
אז במקום הפוסט הנחמד שרציתי לכתוב על נושי, אסלת המחמד שלי-אני אצטרך לשתף אותכם בצערי הבלתי נגמר והסבל הרב אותו אני עוברת. כרגיל.
אז אחרי שחזרתי מהטיול אתמול ("אלוהים, אני לא מרגישה את השוקיים!"), ישר עליתי להתקלח (ויצאתי אחרי דקה כי לא היו מיים חמים!), ירדתי, עשיתי שטויות, קצת בנט וכאלו, התקלחתי, סידרתי את כל הכביסה בבית (תליתי, הורדתי, תליתי, הורדתי), סידרתי את החדר, ניקיתי את החדר, הקשבתי שעות לבעיות של חברה שלי, והלכתי לישון רק ב11 (מה? חסרות לי המון שעות שינה!).
היום שוב-סידרתי הכל, התקלחתי, סידרתי שוב כביסה (היא פשוט לא נגמרת...), ונחטפתי על ידי אימי מולדתי בשביל לחתוך סלרי לסלט סלרי. וולפנג אנעארף...
עכשיו-מה זה אומר סדר עם סבא?
זה אומר דבר ראשון להגיע לנתניה בשביל לבהות בקיר. אחרי שכל המשפחה מגיעים ומעירים לי על קצב ההתבגרות שלך ("תראה ברוך איך גדלו לה הציצים!") להתיישב ליד שולחן ולדחות בקביעות כל סוג בשר שמציעים לי ("למה לא? את מרגישה בסדר? למה-את לא אוהבת? אהה-את צמחונית? ממתי? חצי שנה? אבל זה בסדר, הוצאתי לך את כל העוף מהמרק!") ולאכול 14 פרוסות לחם (כי זה הדבר היחיד שם שלא בשרי).
אחרי זה להתקע שם שעה, שאחותי, אח שלי והאחיות לבית "אנחנו בלונדיניות מאגניבות" מכינים הצגה, אל-לה תאטרון הבימה, היפ היפ הוריי.
אוי ואבוי ועוד לא החשבתי את ההגדה! זה מה שחסר לי, שבלונדינית בכיתה ד' תתחיל לקרוא את 'כנגד ארבעה בנים'.
ואחרי שכל החארטה נגמר, ושאבא סוף סוף מצליח לשכנע את אמא "לחזור הביתה כי הילדים שפוכים", אנחנו ניסע וניסע וניסע עדדד שנתקע בפקק לשעתיים בבית ליד.
אין מאושרת ממני.
ושיר קטן שכתבתי:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו אוכלים טוסט וחביתה
הלילה הזה אוכלים רק פרוסות לחם
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות
הלילה הזה אוכלים סלט סלרי ואגוזים
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו רואים מופע שנות ה70
הלילה הזה רואים הצגה של בלונדיניות
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו יושבים בין יושבים ובין מסובים
הלילה הזה מקבלים התמוטטות עצבים
(תשמעו, אין לי מושג מה זה מסובים...)
לילה טוב לכם, וסדר נעים :)
מיכל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
