| 4/2003
 שו סדר?
[Beatles- Hey Jude]
היה חראאאאא!!!
ובפרטי פרטים...
ההגעה לשם
לא היה לי מה ללבוש. פאק. מצאתי מה שיש (מכנסיים ורודות, חולצה פוקס מגעילה של אחותי), ויצאנו. את הנסיעה באוטו התחלנו בדילמה הקיומית "מי ישב באמצע?" (היהי, ניצחתי!), המשכנו בהתעללות מאסיבית מצד ההורים שלי.
(אגב, איך עושים צבעים מאגניבים?)
"אמאאא!! אני יכולה לצלם את השקיעה?"
"לא."
"אבל לללמממהה? היא כל כך יפהה!"
שקט
"אפשר?"
"לא."
"אבא?"
"אני נוהג"
"את לא מצלמת שום שקיעה ושום בטיח, יש חמש תמונות"
"אבל תראי איזה יפה היא!"
"זה ישרוף את הפילם"
"זה לא, אני לא אצלם את השמש עצמה אלא מסביב!"
"לא."
"חמש תמונות זה מספיק!"
"זה לא"
"למה? אתם רוצים לעשות בוק לאפיקומן?!"
"את לא מצלמת נקודה."
אחח, כמה נורא. לי יש מצלמה ביד, שקיעה מדהימה לפני ו-לי אסור לעשות כלום. והם המשיכו לנסוע מולה כל הזמן :((
אצל סבא
הגענו אל נתניה הגדולה-איזה כיף. מהאוטו יצאנו, כלנית מצאנו (אבל לא קטפנו כי זה צמח מוגן!!), העלינו אוכל למעלה (14 בקבוקים שההורים שלי קנו), ואחרי החלפת רשמים חברותיים עם המשפחה ("איזה יפה את!" "את אוהבת מה שאת רואה במראה, הא?" "איזה אף חמוד! קוצ'י קוצ'י!"), התארגנו לסדר.
בלעאכס, משעמם.
די הכריחו אותי לקרוא כל הזמן כי-
א. אני קוראת מהר ולא מובן, אז אף אחד לא צריך להתעמק בדברי החוכמה של החזנים, וב. זה או אני או דוד שלי והוא התעקש לקרוא את כל ההגדה בדרמטיות ("אני אלוהים. אני, אלוהים. אני, ולא אחר...")
אמא שלי רמזה לי בעדינות גסה ביותר איפה האפיקומן ("מממ... מעניין איפה האפיקומן..." "מעל לארון או בפנים?" "בפנים."). זה לא נתן לי לעומת זאת כמה נקודות אקסטרא כי גם אחותי קלטה את הרמז, וגם הבנידודות המאגניבות שלי.
בהנתן האות, רצנו כולנו, 5 ילדים מורעבים ותחרותיים, כאילו אין מחר, לעבר האוצר הנכסף- מצה מפוררת עטופה במפית! (נו, בארמית זה נשמע יותר טוב...)
לאחר קרב קשה ביותר, שבו נחבלו לא מעט ראשים ונפלו לא מעט אצבעות, אצבעותיי הרגישו בד מפיתי בקצותיהן. (מי האידיוט שהחביא אותו מאחורי ארון כוסות זכוכית?!)
כן כן, כל ה500 ומשו אנשים שנכנסו לכאן, אני (אלוהים), אני-ולא אחרת-מצאה את האפיקומן.
בפעם הראשונה בהיסטוריה, מיכל "המאגניבה" הצליחה גם היא-למצוא את המצה הידועה לשמצה, בכל החוף המערבי של ים המלח (ואף יותר).
כולי אושר. (והפעם-הדבר לא נאמר בשום מידה של ציניות!)
זו היתה בערך פסגת הארוחה, כי אחרי זה הפסקנו לקרוא את ההגדה והתחלנו לאכול. כאילו-הם. אלוהים, כמה בשר הם הגישו לשולחן...
ככה שיצאתי מורעבת לחלוטין (א-לה פליטת קוסובו) מכל העסק. עוד קילו פחות בשבילי.
את הדרך חזרה העברנו בצורה נוראה, בויכוח ביני לבין ההורים על האנטיות שלי-שאני באמצע. באמר...
ממ... עוד משהו מעניין לספר?
על הבוקר, זכיתי לראות את 'בחזרה לעתיד' (פעם ראשונה! איזה חור להשכלה...), את ההתחלה של שרק (אהוב ליבי הירוק הראשון), את ההתחלה של Hard Day's Night (אהוביי ליבי המאגניבים), ואממ... עוד סרט, ששכחתי מה הוא עכשיו.
אה כן, רבע שעה מצלילי המוזיקה! היפ היפ הוריי...
לה סי סול פה מי דו רה.... בלה בלה בלה, ושאר הבולשיט.
שיהיה לכלכם יום נעים, וכשר! (למי שינסה לאכול את היום שלו, ביחד עם השמפו...)
מיכל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
