החיים בורחים לי מבין באצבעות, והם טובים. טובים כלכך.

הזמן עובר, זורם, לא נוזל כבדרך כלל. כמו עינוי סיני עתיק, טיפה אחר טיפה על ראש מגולח, אלא נהר שלם של חוויות, זה רגעים, של רגשות. הזמן.

אני כלכך שמחה, אני כלכך מאושרת. אני כלכך הולכת בבצפר עם חיוך מרמלדה [למה דווקא ריבת תפוזים? סתם, זה נשמע מתאים] מרוח על הפנים. לא משורטט, לא מודבק או מהודק עם סיכות בטחון. חיוך, חיוך אמיתי. כמה מטומטם שזה יישמע, כמו עוגת קצפת שמרחו על פרצוף של ליצן. לא אסתטי? אולי. אבל למי אכפת, טעים לי וזה עושה לי טוב על הלב, וכבר נמאס לי לנקות את עצמי בשביל לעשות אנשים אחרים מאושרים.

ואיך ככה? שמחה כזאת? לא מתאים לי בדרך כלל, אני די בשוק מעצמי, אני די מפחדת שזה ייגמר בקרוב.

ומכריחה את עצמי לכתוב, כי זה ייגמר, התקופה היפה הזאת. שהעצים מחייכים אליי, שהמדרכות שרות לי, שהרוח פוגעת בי בשלל צבעים. זה טוב ככה. צריך לתעד את זה, להתענג על תיאורים רווי מטאפורות אחרכך, זה יעלם לפני שאני אשים לב.

והוא. הוא שם, וזה מפחיד.

לא שם שם, לא במקום הספציפי הזה שהיה ריק שנים, ועכשיו אני חושבת שמישהו הולך להיות שם. אבל קרוב, קרוב מאוד.

קרוב כלכך שאני מרגישה שזה רק תלוי בי אם האבק יישאר שם או לא, ובכנות, נמאס לי.

דווקא מתאים לי לצחוק ככה. לחייך. להיות מאושרת וטובת לב. בדרך כלל אני יותר עוקצנית, יותר מרירה. לא, אבל נחמד לי ככה. פנימית וחיצונית.

והוא? הוא הוא.

רוצה לספר עליו, אבל מרגישה מטומטמת. מפגרת. נקראת אולי.

מה יקרה אם מישהו שאני מכירה יקרא פה?

ואז מה?

סתומה. מה אכפת לך. תספרי.

[ואולי אני אכתוב לעצמי, אשמור בוורד. אולי אני לא אפרסם את זה בכלל, רק אחכה לווירוס שיכרסם את הזכרונות שלי אט אט]

ויום ראשון אני מגיעה לבית ספר. הפסקה ראשונה, שניה, הוא. שיעור, לא הכרחי בשבילי, נשארת איתו בחוץ. מדברים. שיחה טובה. לא רגשות וכאלו, דברים. מעניינים אותו שטויות כאלו.

וזה נגמר טוב, כבר שמעתם.

ויום שני? כמעט אותו דבר. הפסקה ראשונה נעלם מן העין, או לפחות מן הזכרון הקצר, הפסקה שניה שוב שם. מחייך. יש שיעור? כן. לך? לא. חבל. אולי בפעם אחרת.

ורגע אחד של אי תשובה, והלב חושש. ואולי בכל זאת יצאתי סתומה? ואולי בכל זאת זה הגורל שלך, בית יפה עם מלא חדרים ואבק שיחנוק אותך ויכסה ויספיד?

אבל לא, עוד יום. יושב לבד, באה אליו. מה נשמע? בסדר? לא, לא ממש. מגן. בהצלחה.

אין לי כוח לאנשים, אלייך דווקא כן.

תודה.

מבחן, יש לי. תנ"ך משהו.

יודעת שהפעם הבאה שאראה אותו תהיה עוד 3 שעות. ממתי נהייתי כזאת? סופרת שניות? דקות? כמה זמן זה כבר, רציני יותר, שלושה ימים?

שיעור, ועוד שיעור, הזמן שוב נוזל. שוב מטפטף. סיני צורח במרתף אפלולי. אלפי סינים בוכים בחשיכה, מבקשים ישועה.

הפסקה, סוף סוף, לנשום. עוד שיעור לא חשוב, עוד פעם הוא.

אתה בחוץ עכשיו? כן. יופי, גם אני. בערך, מה זה משנה.

לא, תכנסי.

לא רוצה.

תכנסי. זה חשוב.

זה לא.

עזבי, אני בכל מקרה לא יכול. תכנסי.

אגו תוצרת יפן מוטח אל קיר, מתמוסס לקול נפץ. כבוד שבור על הרצפה.

נכנסת, זורקת את התיק. שוב במצברוח המוכר, שוב לא סגורה על עצמי. לא מעופפת, פשוט לא שם. לא מצחיקה, מרירה.

לא יכולה יותר עם השיעור. מדהים כמה רגשות, טובות או רעות, יכולות להרחיק אותי אלפי מילים מחינוך.

בורחת מהכיתה, שהתיק יישאר בפנים. כועסת. רוטנת. כרגיל.

כבר מתכננת את הפוסט בראש, שאכתוב איך שמרתי אתמול בטיוטאות 'אם העולם מחייך אליך, מי אתה שתחליט שלא בא לך לחייך אל העולם?', ואיך גיליתי שהחיוך לא חיוך, אלא צחוק, ואני רק בידור קליל למלאכי עליון.

אין לי כוח לבית ספר, מעניין מתי אני מסיימת. הולכת לבדוק.

הוא שם. קורא לי. רגע, כבר באה.

הוא בטלפון.

מחייך אליי, מסנן לשפופרת. רגע, אני אדבר איתך אחרכך. יש פה מישהי מיוחדת.

וואו. פאק. פאק פאק פאק.

טוב.

ואז אנחנו שוב שנינו. הפעם פחות משעה וחצי, אבל גם זה מספיק. רוצה לעשות משהו בשישי? כן, למה לא. מה? קצת מתחמקת. מוזר, לא יודעת.

ובל"ג? איפה אתה? בוא לפה, לשם, יהיה כיף.

כן, כיף. באמת כיף.

[ובלי טיפת סרקזם, כמה מוזר]

ואנחנו הולכים שנינו, ואני מחייכת אליו, והוא אליי, ושוב השמיים מנגנים לי סרנדות והפרחים עושים לי שלום.

וזה טוב, כלכך טוב. ואני כלכך מפחדת.

ממה? מהכל.

ואם עוד מעט יהיה משהו, כאילו משהו, איך זה אמור להיות? להתבצע? איך אני אמורה להתנהג?

אף פעם לא חוויתי דבר כזה בעבר. הדדיות. זוגיות. הדדיות. אוהו, פאק.

ואז יוצאים למקומות, ואז מפגינים חיבה בפומבי? ואז מספרים להורים? אלו שבטוחים שאין לי חברים בכלל, ולמען האמת לא אכפת לי.

ואז מה?

ואז הוא מתגייס עוד חודשיים. חודשיים, לעזאזל.

קרבי. ככה זה, לא מפתיע.

וגם ככה הימים שלו בבית ספר ספורים, והמרחק הפיזי רחוק. ולמי יש רישיון [אולי לו, בעצם].

ו3 שנים, אולי יותר, מפרידות ביננו. כמה מוזר. אבל אנחנו מדברים, וזה הולך. ואני לא נכנסת לו לדברים, והוא לא נכנס בשלי. וזה מרגיש טוב.

ואולי טוב מידי. ואני מפחדת, כלכך מפחדת.

מפחדת שטוב לי. אף פעם לא היה ככה, לא לכלכך הרבה זמן.

אבל בכל זאת, זה הפחד הכי מתוק.

ומחר שביתה, ונאמר אמן. כי מעבר לרגשות ולסטאטוס ה'ילדה מפגרת', אני גם תלמידה. עם טרום מתכונת בלשון ביום חמישי. כמה מוזר, מבחן שיש לו שם בעל 3 מילים שלמות.

אני עולה לישון, או משהו. אני די עייפה.

בהצלחה? מזל טוב? צום קל?

היה שלום ותודה על הדגים?

תלוי בכם.

תלוי בי.

סיני קטן, מחוייך וצהוב מחייך במבוכה מתוקה על רקע גגות אדומים, פלנטה רחוקה.