החיים שלי כלכך טובים בזמן האחרון. זה מטורף.

מהקטע עם נמו, שרק עשה לי שבוע שעבר טוב ומדהים, ואפילו סתם דברים.

נגיד העובדה שאני מרגישה אהובה.

ושנהנים להיות איתי.

ושאני מצחיקה.

ואני צוחקת.

וטוב לי. טוב טוב טוב לי על הלב.

ול"ג בעומר מדהים, אבל ממש. מצחיק בטירוף, הזוי ברמות, וכיף. כן, כיף. כן, נהניתי.

והכל כלכך טוב, ופתאום..

ופתאום מישהי נדרסה. נדרסה. הלכה בל"ג בעומר, חצתה את הכביש, אור אדום, קצת שתויה.

ואז פגע בה אוטו.

ואז היא בבית חולים. מצב אנוש.

מישהי, מישהי שאני מכירה.

שהיתה איתי שלוש שנים בכיתה.

שדיברתי איתה. פעם אחת או פעמיים, אבל דיברתי איתה. והיא צחקה.

ילדה שתמיד צוחקת-

מצב אנוש, בית חולים, מוות קליני, לא יוצאת מזה.

מפחיד.

נורא מפחיד.

מפחיד שכמעט ולא אכפת לי.

כאילו, גם אם יקרה משהו, אפילו שכבר קרה. (שמועה, אחת החזקות. המערכות קרסו, ואנשים פשוט היו בהיסטריה. בכי. צעקות שבר. למה זה קרה, זה לא אמור לקרות. לא. לא. לא. אמור לקרות. ואז פתאום לא. לא יודעת)

והכל מדומה לי בראש, בצורה מפחידה, לתמונה. תמונה ששזורים בה הרבה אנשים. המון.

כולם. מי שצוחק-צוחק, מי שמחייך-מחייך, מי שמתבודד בצד- מתבודד בצד. \

ומסביב לכל אחד יש מן קו מקווקו כזה, כמו שמביאים לילדים קטנים לגזירה. כזה קו.

ואז שהרגע בא, פשוט.. גוזרים את הבנאדם. החוצה. ונשאר רק חלל ריק. וכולם ממשיכים בחיים שלהם. מי שצוחק- צוחק. מי שמחייך- מחייך. מי שמתבודד בצד- מתבודד בצד. מי שגזרו אותו, נשאר בחוץ.

ואני מפחדת. כלכך מפחדת.

וכלכך.. טוב לי.

טוב לי בצורה מטורפת.

זה לא מתאים, זה לא אמור להיות ככה. אבל זה נכון.

זה כואב, ונכון.

שתבריא. שתצא מזה. אמן.

[עדכון: היא נפטרה. ההלוויה ב6. יהי זכרה ברוך.]