ויש לו חברה, מסתבר. אחת, מתל אביב. שכח לספר לי.

אפילו לא שמעתי את זה ממנו.

מוזר. כבר לא משנה לי. לא משנה לי כלום. באמת.

הוא שקרן, וגילי מתה. עולם יפהפה, זה בטוח.

ומה אני מפחדת, יותר מהכל?

שכל המצברוח הטוב של השבועיים האחרונים ייגמר. ששוב אני ארגיש לבד, כמו פעם, כמו תמיד. שכל האשליה של החברים שתפסתי בשבועיים האחרונים תעלם, וזה סתם היה בראש שלי. שבועיים? שבוע. שבוע וקצת. סתמי, מה את מבינה.

רק שאני לא אהיה לבד. אגואיסטית. לך אכפת מחבר או שניים והיא שוכבת לה עכשיו באדמה.

וכולנו, כן כולנו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

ואני הפצע, אני החיידק. אני העקיצת יתוש של ג'ק. או ג'ו. לא זוכרת איך קראו לו בכלל.

מה אני מדברת, אני צריכה לסתום. יכל לפגוע בי עכשיו, ממש עכשיו, אוטו. אפילו שאני במרתף.

[די לשחק את עצמך רגישה. את יודעת שזה לא הזיז לך. את יודעת שסתם יותר מתאים שתהיי עם עיניים אדומות ומצברוח שקט. אז סתמי. באמת סתמי. אין לך זכות לכלום. רק לשתוק]