'קפטן היקרה והאמיצה, רוב שלומות לך, נגמרו לי עתודות הברנדי, תחזיקי מעמד באי הרפאים ערסיוס איכסיוס, נשתמע, אדוארד אדוארד'

טוב לדעת שגם לקראת גיל 23, כשהתלתלים שפעם היינו צוחקות עליהם כלכך הרבה מתחילים להעלם מהפדחת, יש לך עדיין דמיון.

מרגש.

קורה שנתקע שיר מפגר בראש?

ומורל?

לא קשור?

אוף זה מעצבן.

אני מרגישה בכיתה ט' עם הפוסטים האלו שוב. מילא.

אני פתאום קולטת ככה שאני במן תקופה כזאת, בין יומולדת לסוף השנה האזרחית. שני תאריכים שפעם היו סוג של נונצדיקים של הספק- עד גיל ככה אני אעשה ככה, ודברים שיש לעשות עד לסוף השנה, עם דפים מלאים של דברים שאני צריכה לסמן עליהם וי.

והנה, אני בת 18 וכבר יומיים וביום ראשון בלילה כבר שנה חדשה, ואני חושבת- מה אני רוצה להספיק עד אז? לא משהו יוצא דופן. לא משהו שאני לא צריכה לעשות עד סוף השנה או החודש או מחר ב12 או היום. עכשיו. כרגע.

כלכך הרבה צריך וכלכך מעט אני עושה.

אני תוהה איך כבר שנים אני מחליטה כלכך הרבה החלטות, ומה, הכל מתפספס לי בגלל העצלות? הצרכנות הטיפשית שלי כלפי העולם? לזה שעכשיו- אבל דווקא עכשיו-  לא בא לי? בא לי לעשות דברים אחרים?

לא ברור.

לפחות אין לי את המחשב, רק בלילות וגם זה לא קריטי.

לילה..