"אל תצחק עלי, אבל.."

"אבל מה?"

"אבל אל תלך לקרבי."

"מה?"

"אל תלך לקרבי. אוף, אני לא יודעת מאיפה באה היציאה המוזרה הזו."

צוחק.

"אוקיי, דבר ראשון- זה לא בטוח. כלום לא בטוח. אני לא יודע אם אני בכלל אלך לשם"

"מה? לא, אל תקשיב לי. תלך, אם אתה רוצה. אבל אל תלך. אבל פשוט... אוף לא משנה."

"מה קרה? ראית חדשות?"

"גם. וגם לא. זה פשוט היה שבוע מחורבן, המון אנשים מתו השבוע הזה."

"זאתי שמתה בשכבה שלך?"

"כן, ואלו בטלוויזיה, ועכשיו ראיתי עמוק באדמה"

"אני מבין אותך. גם אני לא יודע אם אני אלך או לא, או מה אני רוצה לעשות. זה בסדר"

שתיקה.

"מצטערת שהייתי מוזרה. לפעמים פשוט יש לי יציאות"

"לא, זה בסדר. את האמת, זה גם נורא שימח אותי בצורה מוזרה כל הקטע הזה, כל הדאגה שלך. זה גרם לי להרגשה ממש טובה."

"לא, זה לא. ואני מצטערת."

"את בסדר?"

"כן. אני חושבת."

אז למה רעדתי במשך עשר דקות? אז למה יש לי צמרמורת? אז למה התחלתי לקפוץ ולרוץ ולהסתובב בחדר מסביב לעצמי עד שנפלתי, והתחלתי לבכות, או לצחוק, או לצחוק שיש לך דמעות בעיניים, ולמלמל שטויות, ולרעוד כמו מטורפת.

ואולי אני באמת מטורפת. אבל זה מפחיד. זה פשוט מפחיד.

ויש לי הרגשה שאני הבאה בתור.

"..ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה

מי הבא בתור ומי בתור הבא..."

"אז תבוא מחר."

"אני מקווה. ביי בינתיים. ותודה. לא יודע על מה."

לא יודעת מה אני רוצה. רק שזה ייגמר, שכל הסיוט הזה ייגמר. או לא יתחיל מעולם.