אבוי, אני מרגישה שמישהו (אהם, יריב) מכר משהו מאוד חשוב (אהם, נשמה) לשטן. (אהם, ירוק, גדל בגינה ובעל עלים. ולא גראס)

מה עבר עלי לעזאזל ביומיים האחרונים?

אלוהים יודע.

(וגם אני ואין לי כוח לבטא את זה בכתב)

הרגשתי טוב, ואז רע, ואז מתוחכמת, ואז טפשה, ואז טפשה, ואז טפשה.

ותמימה.

ומפגרת.

וזונה.

וכל זה אולי בגלל הדרמטיות שלי, התפיסה המדהימה שלי של כןלא, טוברע, שחורלבן, ואין שום דבר אחר. כלום כלום כלום.

חוץ מאפור.

ימים אפורים, לילות לבנים

מרה שחורה.

נה, שיהיה, אין לי כוח לרגשות-לא-רגשות שלי. מזמן לא סיפרתי מה באמת עובר עלי.

בבצפר למשל.

בלימודים.

90 בסוציולוגיה, 90 בספרות (עבודה), 99 (!!) בלשון (טרומתכונת, גאד), 87 באנגלית, מבחן ממש טוב במתמטיקה (ואני מאוד חושבת ומקווה שהציון יהיה יותר מ90, הרגשה שלי), 80 בתנ"ך (בוחן, מעניין כמה קיבלתי במבחן..), וסתם הכל נחמד.

אה, בעצם יש לי מתכונת עוד שבוע. בהיסטוריה.

בעעעעסה.

לי.

אני רק מנחשת כמה חומר יהיה לי, כשאני אתחיל ללמוד. (יש לי את החוברת פה לידי. חוברת. ליטל ספר, אפילו אפשר לומר).

ושהחיים שלי טובים בזמן האחרון.

ואולי הם תמיד היו כאלו, אבל אף פעם לא שמתי לב.

כמה חברים יש לי. כמה אנשים יוצא לי לברך לשלום, וכמה אנשים מחייכים אליי כשהם רואים אותי.

וגם בבית בסדר, יחסית. וגם בתנועה.

קייצת עוד מעט.

ובגרויות.

והכל טוב. תחושה של סוף, אבל מהולה בפחד.

ומחמאות. המון מחמאות.

וחיוכים.

ותמונות. מצלמת הכל- בזכרון, בדיגיטלית. רק לא לשכוח.

אלוהים, זו היתה פאקינג שנה טובה.

מצויינת אפילו.

מה היה?

רגשות. המון.

התפתחות אסטרונומית בכתיבה, לפחות בפואטיקה.

חיוכים.

אכזבות.

לב שבור אחד, אבל מאוחה. לעזאזל, הוא מאוחה.

ציונים טובים, מעולים. כלכך הרבה יותר משנה שעברה.

(שיפור של 30 נקודות במתמטיקה, לא שיפור?)

חברים חדשים.

גאד, הייתי כלכך בודדה שנה שעברה.

ואני גם נראית יותר טוב. או מרגישה ככה.

אולי אני לומדת לקבל את עצמי.

אולי באמת הגיע הזמן.

לפחות נעים בחוץ.

:))

(ושוב. נענע? What the fuck? אני ממש מאוכזבת, באמת. כמו שהייתי מאוכזבת שmsn קנתה את סטארט, ושהחליטו לעשות שרק 2. You Just can't get enough, הא?)