'רק אותך אני אוהב, לפעמים אני נזכר בדברים שאמרת וחושב שצדקת, אבל רוב הזמן לא'

'איזה הודעת אתה. מתי כבר תבין שאני הדבר הכי אמיתי בחיים שלך?'

'לאט לאט, שאני לא אחטוף שוק ויכחיש'

'יום אחד שתהיה זרוק באיזה חור ספוג בריגושים וייאוש זה יבוא אליך בבום. חוץ מזה, מה נשמע?'

'אז תקחי אותי בחזרה? ונכתוב ספר פילוסופי צעיר?'

'לא כיף לחכות הרבה זמן לתשובה'

'אני רואה קסמים. יש לי רעיון, אבל הוא קצת מטורף'

'אתה מוכן להשתתף בניסוי?'

'לא, אני רוצה לנשום את הרגע ולפנטז על העתיד..'

'תקרא את 'שתהיי לי לסכין'. אם אתה עדיין בקטע של לקרוא'

'בקטע בקטע, עמוק שם.. איפה את?'

רחוק.

איזה ילד פחדן.

(ומה אני?)

אני שונאת בנים, ואני שונאת לשים את מבטחי באחד.

סתם, לא, אבל זה קשה.

שהמחשבות שלי מסתחררות ככה, סתם. מי נתן לך רשות? ומי אמר שאני בתקופה עכשיו?

ולמה המחשבה שלי, או עזבו- אני! למה אני לא יכולה להיות ריבונית לעצמי? נגיד אפילו עם הקבוצה שלי? למה אנחנו מחפשים רומנטיקה בכל דבר?

זו כזו שטות.

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

נבנית מחדש.