אני עוברת תקופה לא קלה.

מי כן אבל בעצם.

כבר ינואר (שבוע הבא סמינר אמצע), וכלכך הרבה דברים לא עשיתי.

לא הספקתי.

המשימה מייאשת.

"ואני לא רוצה לשמוע שיש בנאדם אחד במחוז הזה שקם בבוקר בלי שהוא יודע למה הוא קם ולמה הוא עושה את זה".

ואני יודעת למה אני קמה (או יותר נכון: למה אני כועסת על עצמי כלכך כשאני לא קמה), ואני יודעת למה אני עושה את זה, והכל מתחבר לי להכל-

מהחיים הבודדים שהיו לי, והשתכרויות, והרצח בערד, וההתנתקות של החטב"מ, וישראבלוג, וזו שקפצה, וסמינר חתימה, והילה, והייאוש, והכל הכל הכל מתחבר לי בצורה כלכך מוחשית וכלכך חיה מתחת ללשון שלי... עד שאני אפילו לא מצליחה לבטא אותה במילים.

איך הדבר הזה שאני חלק מההתחוללות שלו, באמת מהווה אלטרנטיבה.

האמנם?

לעיתים מרגישה כלכך מיותרת.

כלכך.. לא פרודקטיבית. לא.. נו מיותרת, כמה אני יכולה כבר לחפור עם זה.

חרא בקיצר.

והכל ידוע בפנים ומתחבר לי להכל, אבל בדרך החוצה מתערבל בעצמו והופך לשום דבר.

ומבולבל לי נורא.

שוב לילה.

השעות הספורות שהייתי אמורה לבלות בבית הפכו בזה הרגע לסופ"ש שלם. אני חופשיה, בערך.

(מה זה חופש בכלל?)

עדיף שאני אלך לישון, שמחר יהיה משמעותי.

מה שגם בדרך למיטה אני צריכה לרוקן ממנה דברים (כל החודש האחרון שמקופל לי מהכביסה כבר די הרבה זמן), וגם לסדר את כל הניירות שרצו יל בחיים בשנים האחרונות.

ובעצם.

אם מחר אני במרכז.. אז אולי יהיה עוד זמן?

אפילו לדבר רצוף ולעניין אני כבר לא מצליחה. שמתם לב? כלכך מוטרדת.

לא מאמינה שהספר שלי לא איתי בעצם.

"כל הלילה ישנתי לא נרדמתי

שכבתי התנודדתי כל הלילה

ישנית לא נרדמתי

שכבתי כל הלילה

ישנתי לא נרדמתי כל הלילה

לא נרדמתי"

בנימין שבילי