| 5/2004
סחרור.
שש בבוקר, שעון מצלצל. נזרק לפינה של החדר. אחרי שעה (של שינה נוספת, שהוותה חלק ניכר מהסך הכולל של השינה באותו לילה), אבא אומר משהו. טוב, קמה.
מקלחת. מים, שמפו, מרכך, מרכך, מגבת, ועוד אחת. זורקת על עצמי משהו, שאולי אפילו הקדשתי לו קצת מחשבה לפני זה, אבל אחרי שעתיים של שינה מצטברת בלילה, אולי (מתייחדים עם הסיכומים עד אחת, לא בדיוק מצליחים, מתהפכים כל הלילה במיטה).
איפה הייתי? כן. ג'ינס, חולצה, ואיכשהו גם מצליחה לעמוד על הרגליים. מברשת שיער, ועוד אחת, ואפילו יש זמן לארוחת בוקר וללהגיע לתחנה בזמן.
חבל שאי אפשר היה להגיד אותו דבר על האוטובוס.
מגיע שלושתרבעי שעה אחרי הזמן, טובשלא, אנשים סתומים, יש לי מתכונת וגמככה אני מאחרת.
(ובנימה יותר אופטימית- למה הוא לא מאחר ככה כשאני מגיעה כרגיל, עשר דקות אחרי הזמן?)
נסיעה, סיכומים, אנשים לחוצים. גם אני. לא מבחן, הוא. צרות של עשירים של ילדה מתבגרת, אפשר לכתוב על זה ספר בטיפשעשרה, ווהויהה, לונה פארק של הורמונים. מה אני אמורה לעשות? לנשק אותו? כשאני אראה אותו? מול כולם? לא מול כולם? מה אנחנו בכלל? מה אני בכלל?
בסוף לא ראיתי אותו לפני המתכונת. לא שלא חיפשתי, אבל גם הגעתי באיחור.
נכנסים, כיתה, בוחן לא כלכך מבחוץ. שאלון- 4 עמודים. לבחור 8 אולי 9 שאלות.
דף, ועוד דף. שאלת נושא, ושאלת מאגר, ולנסות לנסח, ועוד דף. והולך טוב. כן, נראה לי שהולך טוב. גם לפי הזמנים, מסיימת לפני הזמן נראה לי.
מסיימת, רושמת את השם בעל ה12 אותיות והכיתה על כל דף, ממספרת וסופרת. 9 דפים. נראה לי נורמלי, 9 שאלות 9 דפים.
יוצאת החוצה בחיוך.
שואלת מישהו משהו לגבי אחת השאלות, אחת הסעיפים שלא הייתי בטוחה בהם.
מה, לא, זה לא נכון. זה הכי לא נכון. המצאת סעיף שלם.
ירדו לי 12 נקודות. אני מתחילה מ88. בעסה לי (וחוץ מהפן הפרפקציוניסטי שבי שאולי נורא נושך שפה, יש גם את הצד הזה שהלך לו ממש טוב והוא מתעצבן, והצד ששונא לצאת טיפש, במיוחד עם טעויות כאלו דביליות)
רר, הא, מכות, אוקיי, סיימתי ב11 את הבצפר. מה אני עושה עכשיו?
אפשרויות- ללכת הביתה. להשאר בבצפר.
בבית יש- אולי אוכל, כמה נחמד.
בבצפר- אותו.
אבל הוא בבגרות ויצא עוד שעה, אולי לפני.
נשארתי. שעה, אני אשרוד. חוץ מזה, הוא חכם, ובטח יצא לפני הזמן.
לא.
הלך לו רע.
יצא כמה דקות לפני 12. מתקדמת אליו, באה. חיבוק. נשיקה על הלחי.
מה נשיקה על הלחי. מתקרבת.
לא, זה מקום ציבורי. לא אוהב אנשים.
וואלה, צודק.
הולכים קצת, מנשק אותי. לא מגיעה, הרגליים שלי רועדות.
הרגליים שלי רועדות.
שמתי לב.
מתיישבים איפשהו, כל המקומות למתייחדים תפוסים. מנסים שזה יהיה בצד, אבל הממ.. לא יוצא. מתנשקים.
עוד. ועוד קצת. ועוד קצת.
וכל הזמן חברים שלי שלא היו קיימים עד לפני רגע באים להפריע. ולפעמים גם שלו, ואחד משותף. (איך לא ספרתם לי, אתה, את, לא, לא. טוב נו, אתם חמודים)
20 דקות בערך.
אני אוהב אותך.
מה?!
מתנתקת.
אתה לא.
אני כן.
אתה לא מכיר אותי.
אני כן.
אני לא יודעת אם זה מה שאני מרגישה. יש רגש, בכיוון, אבל אני לא חושבת שזה אהבה.
זה בסדר?
אני קבעתי את החוקים?
מבחינתך.
אני בסדר.
ממשיכים.
צריך ללכת לאנשהו, משהו קצר, והוא יחזור. קם, מנסה לקום. נופלת.
נרדמה לי הרגל.
עוזר לי להגיע עד החברים שלי, שם הוא משאיר אותי או משהו כזה. תודה.
נשיקה. בעמידה. הולך טוב, דווקא, ואפילו הרגליים לא רועדות (בעצם, אולי היא ישנה, הנרדמת הכפייתית הזאת), מתנתקים אחרי דקה.
כולם מתנפלים עלי. האהא, הואוהוא, האהאהוא.
לוחשת לסנוו שהוא אוהב אותי. מוצמדת לרצפה ומקבלת מכות. בדרך גם לחיפ ואינקה.
החיים טובים.
הולכת לשירותים, פוגשת אותו בדרך. חוזרים למקום שלנו.
ובעצם, הכל מתפנה עכשו כי יש שיעור, אז מוצאים מקום אחר, מתחת עץ, ויש גם צל ונורא פסטורלי שם. כן, עץ בינארי. מה, סתום.
וגם שמה מתנשקים ואפילו מקבלים חברה.
טוב, לכו. לא הולכים.
יש לך בעיה עם זה? בינתיים לא. חוזרים להתנשק. הם הולכים, הם חוזרים, והם יכולים לעשות ביד עם צמר מתכת ושמן רותח, ולי לא באמת אכפת.
אני יכולה לשאול אותך שאלה?
נו.
רוצה להיות חבר שלי?
מהה? צוחק.
רוצה?
את מציעה לי חברות?
אסור?!
לא הציעו לי חברות מ.. אף פעם בעצם.
תמיד יש פעם ראשונה. בי"ב אפילו.
נו?
מה?
כן או לא?
לא יודע. רציתי לדבר על זה קודם, מן שיחה ארוכה כזאת, אבל את סיכמת את הכל במשפט אחד.
ו-?
ואת לא בטוחה ברגשות אליי. הייתי פעם בדבר כזה שהתקדם ממש מהר, ואני לא רוצה שזה גם ייגמר מהר, או שזה ייגמר לך פתאום, או שתעשי משהו שאת לא בטוחה בו.
אני בטוחה בו. ואני רוצה את זה. ולא, אני לא אוהבת אותך עדיין, אבל יש לי רגשות. וחוץ מזה, חיים רק פעם אחת.
מחייך.
נו, אז כן או לא?
כן.
מתנשקים.
מישהו בא, אומר לו שלום.
דרך אגב, זו חברה שלי.
מהה?! זה היה נחמד לשמוע את זה.
קוראת לסנוו. היי, זה חבר שלי.
אני מכירה אותו.
גם אני אותה.
אבל אף פעם לא הכרת אותו בתור חבר שלי.
די, אתם כאלו חמודים יחד! יש לכם 10 ימים להשאר ככה בפוצי מוצי הזה לפני שנרצח אותכם.
(מעניין אם נשארו עוד 10 ימים שלו בבצפר)
ביתה, מתישהו. נפרדים בתחנה שלו, נשיקה. אנשים עוברים, מסתבר, כי זה לא אותו העולם בדיוק מהרגע שאתה סוגר עיניים לרגע שאתה פותח אותם.
אבל טוב לי.
הולכת, אולי מקפצצת, לאוטובוס שלי (אחרי עוד איזה נשיקה ו'לא רוצה ללכת' ו'דירבלאק אם אני לא רואה אותך בשבועות'), עולה איפשהו, כולם מסחתיינים לי.
יש לי חבר. הא.
יורדת בתחנה בבית, אינקה וגראנד מחבקות אותו. גור (אותו אלמותי? אז זהו, שהוא מותי) אומר משהו. מספרת לו משהו מצחיק שהיה. הולכת איתו הביתה כי זה בדרך.
תתחדשי. תודה.
מי זה בכלל?
חבר שלי.
אין לי כוח ללוות אותך הביתה. בואי לפה.
אין לי כוח. בוא אליך.
טוב.
יש לך אוכל?
כן.
שקרן.
שעה שמה, היה מצחיק ונחמד, ותודה לאל לא יותר מזה. קרא לי באיזה הקשר ידידה שלו, וזה דווקא היה נחמד, כי זה מה שרציתי שיהיה בערך מלכתחילה, כי אנחנו חושבים די דומה ומצחיק וכיף לי להיות איתו. (וההקשר: את צריכה למות, כי אז אני אוכל להתלהב שאני אהיה בהלוויה של ידידה או משהו. כמה מתאים לו)
טוב, אני אחזור הביתה. פלאפון.
בואי לחיפ, רואים 'מוצאים את נמו'.
הולכת, רואה, צוחקת, נגמר. באה ללכת הביתה, שוב צלצול טלפון. בואי לקן.
נזכרת בלזניה שיש לי בבית. טוב, נו.
הולכת לשתי דקות, ואז מודיעים לי שיש ארוחה איפשהו וצריך להכין אוכל. טוב.
הולכת לגראנד מכינה פאנקייקס, שעה בערך. ב7 הולכת לארוחה בפיס, תנועות נוער.
משם, הביתה? לא, לקן. (העיקר שהיה לי בדרך אותו בטלפון)
מכינים שלטים. ותולים אותם, מבצע לילה ברחבי היישוב, מתחיל רק ב12. מה, אבל לגנר, סואו קולד החבר הכי טוב שלי, יש יומולדת. מה, זה לא עובד ככה.
טוב, מסתבר שכן.
באחת מסיימים עם השלטים. מותשת.
הולכים לגנר, ברגל, יישוב אחר, צריך לעבור כביש. אינקה, סנוו ואני.
מגיעים. הם שותות.
סתומות, כביש ראשי, איך אפשר להשתלט על שתיהם? ועוד שהם שתויות ואני מאופסת כוחות?
נורא מאופסת כוחות. העיניים נסגרות, העולם מטּשטש (הדמות ומיזוג איברים, 99 בלשון) לי וחוזר למצב המקורי לסירוגין. לא מסוגלת ללכת, לא מרגישה את הגוף שלי.
אבל נשארת לקטר שם עוד שעתיים (שבהם אבא מתקשר פר עשר דקות, כדי לראות למה אני לא בבית באחת), כי אני לא אעזוב אותן לבד. שתי שיכורות חוצות את הכביש, כמה נשאר? לא, מספיק לי אחת שנהרגת מאותה סיבה פר חודש, או פר חיים.
ב3 לא מצליחה יותר. אני חייבת לחזור. פתאום יש אוטו, כמה נכנסים? יותר מידי. מתווכחים. יאללה, לכו זדיינו, אני רוצה הביתה.
לוקחת את פיס וחוזרים הביתה. ברחוב הכי ארוך בעולם, שאפשר לספר סיפור חיים ועוד אחד והוא לא ייגמר. ואז גם באמת הביתה, לבד, למיטה.
נרדמת ב4, אולי 4 וחצי. לפנות בוקר. ממש מתמוטטת למיטה.
זה לא יאומן. הן בטח אפילו לא העריכו כמה הייתי גמורה, כמה נתתי בשביל שלהן יהיה בסדר.
טלפון ב11, תמותו, אין מצב שאני קמה ב9. (?!)
טלפון ב2, גם.
אבל מתעוררת.
עייפה, אבל מסוחררת מהמאורעות. זו הייתי אני בכל הסיפורים האלו? נשמע כלכך רחוק. כלכך לא אני.
שבועות שמח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
