לא מרגישה צורך לתאר את זה אחרת.

"עדיין כואבת לך הלסת?"

כלב.

מצד אחד- למה לא.

מצד שני- למה כן? יהיה כזה משמעותי? שיום אחד היא תוכל להגיד לו משהו וילך שבי אחריה וזהו? למה זה כלכך הטריד אותי?

מזכיר לי לילות בתקופת ההגעלות העצמית שהייתי קמה כל בוקר עם "זה לא משנה", מתחמקת מלהסתכל במראה כל היום, ובלילות קורסת לתוך עצמי ובוכה. באמת שהיו כאלו.

אני מריחה רע מהצוואר.

חולשה.