איך אני אוהבת להיות ערה בשעות של זריחה. לא לקום, פשוט להיות ערה. בעצם, יותר נכון להגיד זה איך אני אוהבת להיות לא ישנה בשעות של זריחה. עזבו זריחה, פשוט בזמן שהשמיים מתבהרים לאידם. משחור-שחור של לילה, ודרך כל גווני הכחול עד לתכלת האלמותי והשקט של הבוקר. קצת לפני שהחום מתחיל לחנוק ולסחוט אותנו מכל נכונות ויוזמה או כוונה טובה, קצת לפני שצריך להתמודד עם החיים, לעזוב את הלילה (וגם אותנו) במנוחה.

אני אוהבת את הבקרים שאחרי לילות לבנים, כאלו שבאו ממבחנים עצמיים או סתם נדודי שינה. אני תמיד נרדמת בהם, בבקרים, כמו תינוק מדושן או סתם ילד קטן לאחר הקראת הסיפור האהוב עליו. השמיים שמתבהרים, הציפורים שמזכירות לך איך החיים בחוץ, הקרירות ששוררת שם אפילו בזמנים הקשים של יולי-אוגוסט...

בקרים הם לפעמים געגועים ללילה, לחלום אחר.

כן, הדבר היחיד שנסבל בלילה לבן החודשי שלי, זה הבוקר שבא אחריו, תמיד. כמו סוכריה או בובה קטנה אחרי טיפול אצל רופא שיניים, או סתם פרס מאיר או מנצנץ כלשהו בקצה של מנהרה.

מזכיר לי שגם אחרי הדברים הכי קשים, הכי מייגעים, הכי מפרכים- מבחינה פיזית או נפשית- תבוא רגיעה, תבוא מנוחה, יבוא הפרס שימתיק אפילו במעט את הכאב בחניכיים או יעביר אצבע על עיניים סגורות וכואבות. אות תודה לכך שסבלת ביושר ובכבוד, תחזור שוב, יהיה מגניב.

ועכשיו? יום מנוחה. נתראה בצהריים.