מוזר איך אני חוזרת למקום הזה שוב כמו להרגל ישן. שהעולם מעצבן אותי, והבני אדם שסביבי (ומתי אין בני אדם סביבי?) הם כמו.. אבן, אובייקטים מבחינתי (כשאני אובייקט מבחינתם?), אני כמהה אל הבמה הזאת, גלויה בתוך סוף העולם, כזו שבאמצע הרחוב ואף אחד לא קורא. מאכזב אפילו, כמו הנסיונות העיקשים שלי להשתננות מול כמה שאני מוותרת לעצמי.

עיקשים? דרמטית. כמה שאני מוותרת לעצמי.

נו מילא.

קשה לקרוא ספר ואז לדבר את המילים שלך, ולא את של מרים או יאיר. בעצם, כלכך קל לקרוא ספר, להתמוסס אל המילים ואל מחשבות ועולם אחר..

ולמה לא בעצם?

כמו השניים שכבר כמה ימים מקלידים את היומן של זו שהתאבדה (זה כמו סיפור של אתגר קרת), שזה מה שמעסיק אותם ונקודת האור שבחייהם, משהו מתבטל וזה עוד שעתיים לתעד את הגסיסה האיטית שלה מהחיים.

אני מרפרפת מאחורי גביהם ונפעמת, כמה עצב יכל להיות באדם אחד. כאילו כבר שנתיים היא חולה ומחלתה היא החיים, הכמיהה למוות.

אם זה היא שנכנעה לדכאון או בחירה שלה? אם העצבים שלי עכשיו יכלו להתפרש למקום אחר?

נסגרתי בחדר וכולם (כמעט, חוץ מאחת) יצאו לאנשהו. הם יחזרו עם המון חוויות.

היום אין לי כוח.

יש לי את הזכות לכעוס, בעצם, לזעום. היה לי יום מעצבן, מתסכל, והאנשים הראשונים שפגשתי (לשעתיים הבאות) פשוט התעלמו מזה. ואני לא אומרת "אני התעצבנתי והם לא נכרכו אחרי ושמו לב", אלא- ניסיתי לדבר, לשתף, להסביר, והם היו עסוקים בלהקסים אחד את השני בציניות שפשוט אבדתי מתחת לשמיכה.

השנה הזאת גורמת לי להיות הרבה יותר צינית לפעמים. למה? איזה נשק נוראי, כזה שאתה מכוון אותו נגד האחר, אתה פוגע גם בעצמך. דו צדדי. חרב פיפיות? אף פעם לא ידעתי מה זה אומר.

איך זה מכרכם אותי מבפנים גם, הכעס הזה. מגיע להם שאכעס עליהם, שאפגע, בינתיים לא בא לי לדבר. לא בא לי להיות חברית, אולי מחר כשנקום, בינתיים- נשחק בברוגז.

מתי כבר מאיה תחזור..

רואים את השפה הגבוהה? אפילו הספר היה לי לסכין.

בא לי לדבר עם אדם קרוב, בא לי אדם קרוב, קרבה, אינטימיות, מגע, חיבוק, להבין..

לבכות אל תוך אדם. אני אף פעם לא בוכה באמת, זה לא להתנקות מעצב זה סתם פרצוף שמתעוות (וגוף שנסחט).

איך דן פגע בי אתמול.

"היא היחידה שמצליחה להבין את הכתב שלה" הוא מספר לי על המחברת. "שזה מוזר, שהיה לה כתב כזה. כי היא היתה כותבת. כאילו.. לא כותבת כמו שאני או את כותבים.. יוצרת"

וכי מה אתה יודע מה יוצא לי מסוף האצבעות. מעניין אותך? שאלת?

ומתי בפעם האחרונה "יצרתי" משהו? יש מאין, ולא 'מה שאני מרגישה כעת', אלא דמיון..

איפה כל הסיפורים שהיו לי פעם, כל הסרטים שרצו לי בראש מכל קומפוזיציה קטנה שבחיים שלי? ואולי החציבה הזאת בי מחליקה בי דברים 'שלא העזתי לקטוף'?

"זה הכי הגיוני" אמרתי לו. "גם הכתב שלי לא מובן. והייתי כותבת פעם. האמת שרק מהשנה הוא נהיה בסדר, וזה כי הפסקתי לכתוב. אתה מבין מה זה אומר? שאתה יכול ליצור רק אם לא מבינים אותך". ואולי אמרתי לו את זה בראש? לא זוכרת.

ואז רצתי לנסות להשיג איזה משהו בי שבער להראות, תראה, גם לי יש מטאפורות.

והפחד הזה מביקורת.. למה?

כמו המורה לתולדות האומנות שמרוב ההבנה שלה לגבי ציורים של אחרים, כבר לא תוכל לצייר כאלה בעצמה. מבינים?

מבינים?

מ ב י נ י ם ?

כמה בא יל את הקרבה הזאת. דור, איפה אתה? בסדר, בוא.

עכשיו. אני רוצה קרוב.

ושוב עיני זכוכית, או אולי לא הסתכלתם מספיק עמוק. ומלכתחילה אמרתי שזה רק ההשתקפות שיש כשאתה בוחר להביט רק אל תוך עצמך.

לא בא לי אדם קרוב עכשיו, יש לי יותר מידי מה לעשות.

אוף לי.

יש לי כלכך הרבה דברים לעשות, להספיק, לתפקד בהם.

"אבל זה לא מה שאת צריכה לעשות.. משהו אחר את צריכה להתמודד בו. מה זו תחושת האשמה והחרטה שיש לך? אז לא עשית. אז את לא שם. למה את חייבת להלקות את עצמך כך?"

לא בדיוק אבל בערך. (בים בם בום?)

בא לי להקיא.

בשרם של אידיאלים כאלו ואחרים מתערבלים לי בבטן יחד עם תחושת הקבס שיש לי מהחיים. ולמה בעצם שלא? כלכך טעים, ממשי.

קר לי.