שונאת לחשוב אני, כמוני

איזה עיניים כחולות יפות. למה זה משנה.

חבל שאני לא יותר ושהוא סתם נחמד.

למה לא נשארתי באדישות שלי, למה לחשוב

בתבניות, ממתי דברים זורמים אצלי בתבניות?

מה קרה?

אני רוצה לקרוא

ולמות.

מ ת י? מתי?

להיות עצוב בתוך כל זה.

"לתת את נשמתם לדבר הזה, כי זה זמין להם". מטומטמת.

בגלל שזה מקום מבודד.

מעניין אם ירמיהו הסתכל על ההשתקפות שלו ואמר, בתוך כל הנבואות והתסכול מהחברה ומהאנשים שמסביבו, והאמת הבוערת הזאת שעצורה בעצמותיו, הסתכל בו ואמר לעצמו- "לו רק הייתי יפה יותר/פחות מכוער".

קפה עם מלח

הדיבוק

הגמרא והקבלה.

נפשו של חנן.

הציץ ומת.

(ואתה בי? הצצת ונפגעת?)

האם אלוהים שכח לשים בי את השבב הזה, שיודע מה לעשות במצבים כאלו, החבריים, הקרובים אינטימיים? אולי שאולי פספסתי את השיעור הזה.

אני לא אוהבת שאת קוראת לי מאמי. זה מפריע לי לחשוב.