| 4/2003
 יום שואה (לא) שמח?
[Nirvana-About a Girl]
זה היום שואה הכי שמח שהיה בחיים שלי. לא מבחינתי, אני באותו מצברוח כמו תמיד זה אל קשור, אני מתכוונת-בכלל. הכל כל כך... שמח, ורגיל, ונחמד.
השמש זורחת, אין עננים, ואם הציפורים לא היו מתות מהחום, הם בטח היו מצייצות (כנ"ל לגבי הפרחים).
וכולם בחולצות לבנות, וזה ממש נחמד. זה כאילו-צירוף מקרים משעשע, בלי הקטע של צירוף מקרים. זה אוניברסלי כזה, מגניב. זה כאילו ממחר כולם באים עם חולצות כתומות. נורא נחמד, לא?
מגרד לי בגב (5 עקיצות יתוש בגודל חיפושית. אבל ממש גדולה).
כמו שאמרתי, ממש לא התחברתי השנה לכל הקטע של השואה, ובקושי זועזעתי ממשהו. התערוכה לרגל יום השואה (שאני עזרתי בהכנתה), היתה נורא דלה ויבשה, הטקס קצר, בבצפר בקושי דיברנו על זה, והדבר שהכי הפחיד אותי היה כמה אנשים שירו להם בראש ב'רשימת שינדלר'.
מה שגורם לי לתהיות הרגילות.
שהרגו את האיש הראשון ברשימת שינדלר (לא ראיתי מההתחלה), זו היתה אישה שהתנגדה, הושיבו אותי על הרצפה וירו לה בראש. כל מי שראה קפץ קצת, הזדעזע. פאק רציני.
אחרי זה ירו בעוד מישהו, ואחרי זה לקחו ילד קטן משתי הצדדים ופשוט ירו לו בבטן.
זה הרס אותי. החלטתי שאם יורים בעוד אחד אני מפסיקה לראות, זהו, יותר מידי בשבילי.
ירו בעוד 7 אחרי זה, וכיסיתי את העיניים כל פעם מחדש. כן, אני ענן פקצתי ביותר.
ששה מיליון. לחשוב על זה. ש-י-ש-ה מ-י-ל-י-ו-ן.
לא עושה לי כלום.
צמד מילים, שישה ומיליון. אתה מבין שזה מספר משמעותי, ברור-זה ששה מיליו, מתו שישה מיליון אנשים, מיליון וחצי ילדים, נו-הסיפור הרגיל.
שישה מיליון. לא מזיז יותר מידי, מוחזר מידי.
אבל שירו בבנאדם אחד לא יכולתי להסתכל?
אז לחשוב האחד הזה, ועוד אחד ועוד אחד, ועוד נער שברח, ועוד ילדה שהתחבאה, ועוד איש שנפל לבור, ועוד זוג שהופל לנהר. כמה זה, 8?
ואז עוד 25 ככה ששמו באוטו, ועוד 50 שירו לתוך בורות, ועוד 20 מטיפוס, ועוד אחד שהתאבד על הגדר החשמלית, ועוד 2 שהרגו הפרטיזנים, ועוד סתם מישי שעצבנה את הקצין הגרמני, ועוד תינוק שזרקו על הקיר או בעטו לו בראש, ואיך אפשר שלא- עוד 30 בתוך תא גזים.
כמה זה, 138?
אני מכירה 138 אנשים? יכול להיות, אבל זה לא משנה.
אם היו לוקחים את המשפחה שלי, הייתי נשברת. אם היו רוצחים את כל הכיתה שלי בבצפר, הייתי מפחדת. הורגים את השכבה שלי, משמידים את הבצפר שלי-הייתי מזדעזעת. פורצת בבכי. ככה הורגים, רוצחים אנשים?
אבל לא חמשת בני משפחתי, או 36 חברי הכיתה, או 300 תלמידי השכבה או 2,000 נפקדי הבצפר-הם עדיין לא 6,000,000.
מאחורי הצמד הזה של "שישה" ו"מיליון" יש גם אנשים שחיו, נשמו, פעלו, אהבו, בכו. כל אחד מהם, הוא נשמה, הוא לעצמו. הוא אני, ועוד אחת, ועוד אחת ועוד 5,000,996. והם כולם-מתו. הושמדו. נעלמו מן העולם. השאירו אחריהם רק כמה טונים של נעליים ושיני זהב.
אבל לא משנה כמה אני אגיד את זה, זה עדיין יישמע אותו דבר בשבילי. שישה מיליון. השואה, לא?
שיהיה לכם שבוע נעים, וימי זכרון עצובים, אבל טובים.
עננה.
נ.ב.- בפולין היו יערות!!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
