סיימתי את הספר.

כל הדפים האחרונים, שני הדחפים בתוכך- לסיים אותו, רק עוד רגע, להשהות אותו ונצח.

לקראת הסוף עצרתי לרגע. לא יכולתי יותר. עמדו לי דמעות בעיניים. בחיים לא בכיתי מספר, אבל זה כלכך נגע. כלכך התרגשתי, וכעסתי, ואהבתי, והזדהיתי.. לא יכולתי להכיל זאת בתוכי יותר.

זהו, נגמר.

המילים האחרונות, הדפים האחרונים, הפסקה. הפגישה המיוחלת, הבכי (לא שלי), המגע. איזה קליימקס. ואני כמו צופה מבחוץ שמביטה פנימה לאיזה התרחשות בתוכ (מה כתבתי עכשיו?), ומה בעצם אני עושה כאן?

ההתרגשות הראשונית הזאת ממילים, מהעתיד המנוחש והמתנחש והלא ידוע לבוא.. למה לחיות במציאות בכלל? ככה חומק לתוכי, דרך מילים..אולי השער הכי פחות בי, שבו לא עומדים הציניות והחוסר אמון על משמריהם. ככה רחב, פעור, בציפיה, ככה ושם הוא בא.

ונסגר. מרימה מבט ומביטה סביב.

כמה שאני מרגישה בודדה.

כמה שהקסים אותי הקונספט, הרעיון. התבנית. מכתב, מגע כה נועז במילים, בריחוק. כמו יאיר אני.

כמו מרים.

אור, מים, מר הים, מלוחות הדמעות.

הא?

כמה רציתי לכתוב ככה, להשפך ככה למישהו.

מרים.

ומי ירוץ זאת איתי?

ואני רוצה לפתוח מחברת ולכתוב לה-

מר דויד גרוסמן!

איך אתה מעז לעשות לי כך, לכתוב לי כך ספרים, אליי, לדבר ככה לתוכי,

ולהשאיר אותי ככה פעורה מחוסר ציניות ומקסם על הספה בסלון המושתף שלנו. איך אתה מעיז להשאיר אותי ככה, תחומה בתוך עצמי, בודדה.

כמה זיוף פורץ מן המילים שלי.

מה יש, אסור לכתוב?

אחרכך גם אגיע לאינטרנט לחפש מידע ואתקל באיזה ביקורת חותכת ושפלה על האובר דרמטיות בכתבים שלך, על ילדותיות.

שיסתמו. מה הם מבינים.

שיחיו את החיים בלי צבע.

אובר דרמטיות.

(מי כבר אמר שאני דומה לתמר? שירים ים. אני יפה כמוה? מבפנים? לילה טוב, צריך לנוח. אולי מתישהו אכתוב גם בעצמי, חוץ מאותי. מה יש? נורא כלכך?)