שאני מצליחה באמת לחבק אנשים. אפילו מהבטן. אפילו בלי לעשות פרצופים משועממים מאחורי הגב.

ה-כי לא מובן מאליו.

שאני הולכת בחנות ומודדת כל מיני דברים, וחלק קטנים עלי, וחלק לוחצים בצדדים, וחלק מדגישים את זה שהתחת שלי שטוח, או כמה שהתרחבתי לאחרונה (הרבה), ואני לא אוהבת את זה אבל גם לא מתביישת בזה, או כועסת על עצמי. במן "כן, אני ככה.. אבל זאת אני".כן, המכנס הזה משמין אותי, אבל גם השמנתי, אז מה את בוכה?!

בלי בגדים שצריך להתאים אליהם, אני נראית טוב יותר.

שעליתי מידה (שלמה) בחזייה.

שתלאביב נראית לי מוגזמת.

שיש ירוק בעולם.

לנהוג.. במיוחד שאתה תלוי לחסדם של נהגי אוטובוס ממורמרים רוב השבוע, ובלהמציא תירוצים לכרטיסיית נוער שאני קומה. התגעגעתי.

מיטה רחבה.

שלאבא טוב, למרות כל הדאגות.

שאני תופסת דברים בצורה הרבה פחות שטחית מהרבה האנשים, ויש עוד לאן לצלול.

דווקא נשמע מעניין, זה.

2208.. מזכיר לי נזכרות.