"אבל אתה חייב להודות שיפיתי"

"אין ספק"

"נו, מה אתה צוחק עלי, באמת!"

"לא, באמת יפית. אפילו כשיצאת מהבית אז חשבתי לעצמי 'וואי, איזה יפה מיכל'"

"וואו, את פשוט אדירה! הכל מבולגן יל בחיים, אני באה אלייך מספרת לך מה קורה אתי, את עוצרת אותי ודופקת לי מונולוג של חצי שעה ופתאום הכל נשמע לי יותר ברור"

(איזה כיף)

מה עוד היה לנו?

קצת משעמם, קצת לא, נסיעה בגשם מטורף (באמת. הרגשתי כאילו אני נוהגת בתוך אקוואריום), קצת שיתוף צבעוני של אחרים, בית, הרבה עייפות. ליאור באה, ישנתי, 12 שעות שינה כמו שלא היו הרבה מאוד זמן. קצת טיול, הרבה אחו, כמה שהתגעגעתי לירוק בחיי. רותם, בית, סבתא, קצת נוסטלגיה של גן ציבורי ורגשות עברו.. וזהו. עכשיו לסדר תיק ולישון. דווקא לא רע בכלל.

לומדים להעריך מיטות גדולות.

או שעקץ אותי יתוש בשפה, או שההרפס מתפרץ שוב. איזה בעסה.