ורק רגע לפני שנתחיל: מה אהובתכם החנונית עשתה בכמעט שעה האחרונה?

ויקיפדיה. מ'על מועצה אזורית תמר' ועד 'נינט טייב'. סתם, כי זה מעניין.

חנונית-על? סקרנית.

וזה מושג שאני רוצה לטבוע.

אני רוצה לספר על ליל הסדר שלי (ואין הרבה מה להגיד עליו), ובכלל על כל מיני מחשבות שעוברות לי בראש בימים האחרונים, בהקשר של פסח וחירות וזה.

אבל רק לפני זה- אני צריכה לכתוב קצת משהו בקשר לשעבוד בחיינו, משהו שכבתי לא משנה, ובשביל זה המדריך שלי הביא לי ספר מעולה, שאני ממליצה עליו נורא (במיוחד אם אתם אנשים כמוני) שאני לא זוכרת כרגע איך קוראים לו (אבל עוד אברר), שבעצם זה סוג של מסכת על ההגדה. ולמי שלא יודע- ההגדה באמצע, ופירושים/שירים/ציורים/הקשרים מסביב. אני בקושי סיימתי את ארבעת הבנים, אבל הוא ממש מעניין ומרתק אותי, ועזבו מעניין כמו שפיזיקה יכולה לעניין (נגיד אם פיזיקה מעניינת), אלא הוא ממש על החיים שלנו, שלי, על דברים שאני מתעסקת בהם וחבל שלא כולנו.

בקיצור, אני ממליצה עד אין קץ.

ואחד הדברים שהוא התחיל בו היה כמובן "שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". יעני- סבבה- היינו עבדים, עכשיו כבר לא- אבל זה לא אומר שאנחנו בני חורין. ובאמת שליל הסדר זה מן נקודה בזמן שאתה צריך לעצור בה ולשאול את עצמך- רגע, אני חופשי? אני משועבד למשהו? מה הכבלים שלי? מה עוצר בעדי מלהיות משהו שאני רוצה להיות? איך פורצים אותם?

ובכלל, כל הסדר מעוצב בצורה כזו שאמורה לעורר תמיהה, כי באמת השתנה משהו הלילה הזה מכל הלילות, באמת יש סיבה שאנחנו אנחנו ויהודים ומשפחה ולא במצריים ולא בגלות ובכלל, זה לא קורה ואין לי כוח להרחיב על זה עכשיו. אולי אחרכך.

בכל מקרה אחד הדברים שכתובים שם זה המלצה לספר בליל הסדר על לילות סדר אחרים שהיו לי, כאלו שזכורים משום מה. נו, מזכירים אז נזכרתי.

עד כיתה ח', מכיתה ג' או א', היינו עושים את ליל הסדר באילת. לנצח יהיה זכור לי היום של הערב חג כלקום בבוקר, לקחת את הדברים, להכנס לאוטו הגדול שאבא השאיל מהעבודה (כי 6 שעות נסיעה זקוקות למרחב!), ולנסוע ולנסוע ולנסוע.. ושתמיד מתבאסים כי היום מתחילים לשמור כשרות.

למה אילת, יזדעזעו השומעים? האמת שאצלנו זה נשמע הכי נורמלי, ודווקא ליל הסדר עם המשפחה המורחבת כמו שהוא קורה בשנים האחרונות קצת מעורר פחד וחלחלה. אין מה לעשות, זו המשפחה שלי, וכשתמיד הסבא והסבתא והיוסי והדודים עושים עם אנשים אחרים, והאלו בחו"ל והאלו עם שם, ולנו אין כוח להכנס למי עושה עם מי הזה, אז ארזנו את עצמנו ונסענו לאילת, איזה 6 שנים רצופות. ותתפלאו, אבל לא מעט אנשים נמלטים לשם בלילה הכה משפחתי הזה.

איפה לא היינו. לא במי-יודע-מה, כי אנחנו לא כאלו, אבל היינו. באמת תהיתי בימים האחרונים מתי היתה הפעם האחרונה ואבא אתמול הזכיר לי "5 שנים. את לא זוכרת אז, שהיה את הפיגוע?"

כן, וזו בהחלט היתה הפעם האחרונה. אני אפילו זוכרת שחזרנו ורבנו באוטו ואז ברדיו שמעו על הפיגוע השני, באיזו מסעדה, והתעצבנתי על עצמנו שמה לריב עכשיו בתוך כל זה. איזו תקופה נוראית זו היתה.

בכל מקרה זו גם היתה הפעם האחרונה שלי באילת.

מאז הרבה יותר קל לזכור.

בכיתה ט' מצאתי את האפיקומן, בכיתה י' הגעתי לליל הסדר אחרי שלא ישנתי מהבוקר שיום לפניו ובמהלך ההגדה פשוט נרדמתי על הצלחת, בכיתה י"א הייתי בעיקר על הרגליים, מחליפה את אמא מלעבוד כי הגוף שלה פשוט קרס באותה שנה, ומה זכור לי זה המכנסיים הכתומות הזועקות והחולצה הלבנה החגיגית ואת הדודה וסבא מחליפים מבטים כי הילדה כבר גדלה (את המחבלים שפקקו את הכבישים כבר שכחתי האמת), בי"ב לא זכור לי יותר מידי (חוץ משהייתי עם מחשוף שלא היה רגיל לי בדרך כלל, ודוד שלי צחק עלי, שוב, כי הילדה כבר גדלה).

וזהו.

אני רוצה להמשיך לכתוב על ליל הסדר שהגיע, על שעבוד, 10 המכות שלי והרהורים בקפה של היום, אבל עוד שעה אני צריכה לקום ולהתארגן ליציאה, ועוד דברים קוראים לי הלילה.

נגיד לסדר תיק, חדר, שעבוד..

אולי אחרכך. אולי מחר, בדרום.

מקווה שיהיה לי זמן להביא המשך, יוםטוב.