אני יושבת במקום שהוא איכשהו הפינה המוסתרת בבצפר, ולא מבינה למה. הרי אני תמיד מסתכלת לכאן כשאני עוברת, בודקת אם מישהו נמצא, מי מסתתר. אבל שאני כאן כולם ממשיכים ללכת כאילו לא מבחינים בקיומי, ומרגישה כאילו כל רגע אני עלולה להשרף ואף אחד לא ידע.

]מה יקרה אם יום אחד אעלם, מה[

מהפינה המוסתרת אתה יכול לראות הכל, אבל אף אחד לא רואה אותך. לא החברה שגמרו עכשיו בגרות, לא המורים, לא הילדה שקוראת ה'תפסן בשדה השיפון' בפעם העשירית, רק אתה.

גם את העץ הזה שם אני רואה. את האנשים שיושבים שם, מתחתיו, בצילו, קרוב למקום שאנחנו ישבנו בו. אותה, צוחקת, מספרת דבר, שבתנועה פשוטה כמו העברת השיער אל מאחורי האוזן היא משדרת לסובבים סגנון, מיוחדות ויופי שאף פעם לא היו לי, שלא לדבר על החיוך 'הלא יודע כלום' שלה.

אני רוצה לשבת עכשיו מתחת לעץ, איתך. אני נשענת עליך, אתה נשען על העץ, העץ הגדול. העץ שלנו.

[ואם עוד שבוע כבר האיחוד הזה ייגמר, ואז תחושת השייכות תהא חצויה לשניים, איך אקרא לו אז?]

אני מתגעגעת אליך, אני רוצה אותך. אני רוצה שתהיה פה איתי עכשיו, ואני אספר לך על המאה בלשון, וה88 [נקודות יותר מידי] באנגלית, אבל בעיקר על הגעגועים אליך.

ואני לא יכולה. הבטחה זו הבטחה.

[?]

מסתכלת על העץ שלנו ותוהה איך אתה קורא לו. אולי 'העץ שבצד', אולי 'העץ שאנחנו מידי פעם ישבנו מתחתיו'. 'היינו יושבים'. אולי אתה לא חושב עליו בכלל.

החוסר ודאות עוטף אותי כמו גומי, דובק עלי, לוחץ את מאבקי, פרפורי האחרונים. שולחת גפיים לא מזוהות בחושך, מנסה לקרוע אותו ממני, אבל לא יודעת איך. לא יודעת. לא יודעת, וחבל.

נכנעת ושותקת כחייל פלסטיק מסוגר בתוך הבועה.

אתה בכלל חושב עלי שם? אתה בכלל מתגעגע?

'אני יודעת שזה אסור טכנית, אבל אני חייבת להודיע לך שאני לא אהיה פה בשישי-שבת'

'איפה תהיי??'

'סמינר. הודיעו לי רק בשני בערב ולא ידעתי מה לעשות'.

'אני מבין'

'אז מה עושים?'

'אוף לעזאזל, אני כלכך מתגעגעת אליך'.

'לחשוב על מה שדיברנו ביום שני'

'מה?..'

'אנחנו דיברנו, שנינו, על פסק זמן'

drying up in conversation
you will be the one who cannot talk.
all your insides fall to pieces.
you just sit there
wishing
you
could
still
make
love.

It's the best thing that you ever had
The best thing that you've had has gone away