אני שונאת את החברות שלי.

שונאת את המשפחה שלי.

שונאת את הגוף שלי, את הפנים שלי, כל תא שמרכיב אותי.

שונאת אותו.

שונאת אותם.

שונאת הלכלוך שקיים פה כל הזמן, את הרהיטים הישנים פה כי לא היה כסף לקנות, את החדשים בשביל להרשים את העולם. אני שונאת שהרצפה פה תמיד מלוכלכת, ואני שונאת שהכל תמיד איטי, הכל תמיד דביק, הם רק מצפים את זה בווקס ושעווה כדי שאף אחד לא ישים לב שהכל רקוב פה. רקוב מהיסודות שאף פעם לא נבנו.

שונאת את אבא, שונאת את אמא, את האחים. האחים שאף פעם לא ראו בסמכותי כקיימת, שאף פעם לא התייחסו אליי כאחות גדולה. צנומים ממני, אבל בועטים בי. קטנים, אך מפוררים אותי לאבק בצחוק שלהם, בהתנהגות שלהם.

שונאת את אח שלי, שאף פעם לא התייחס אליי כאחות, אף פעם לא ראה כנכון להתייחס אליי כאחות. כחלק מהמשפחה, כחלק ממשהו. ההורים הראו לו שאין סיבה ליחס לי מעמד כלשהו, הרי אני סתם פה. האחות לימדה אותו את רזי הזלזול. החברים לימדו אותו את הערך זונה. ואני יכולה לצרוח עד מחר, להתחנן עד אתמול, לצעוק עד זמן לא משוער, והדבר יבוטל בעיניו.

שונאת את אחותי. תמיד שנאתי.

כשהיינו קטנות, והיתה מאיימת עלי. שתרביץ לי, וקיימה. לא זוכרת את המכות, אבל זוכרת את הרתיעה ממנה. שהייתי בורחת לחדרים נחבאים בבית, כשהיא דופקת על הדלת, וצוחקת, ורודה, ואני מתכווצת לי אל תוך פינה לא ידועה בין מכונת כביסה לדלת, רועדת, וכותבת על הקירות את הצוואה שלי, תחנונים לעזרה שלא תבוא. שאף פעם לא באה, הרי שההורים היו מגיעים תמיד היתה החייכנית שבצד, שיושבת על הספה בחיקה של אמא, ואני השקרנית.

ואז כשגדלתי והבנתי איך באמת משתמשים באלימות, ויכולתי להסתכל לה בעיניים, בציפורניים, באצבעות גרומות, בשיניים, ולא לפחוד. ואז החלה את מלחמת ההתשה.

שוברת לי דברים, הורסת הישגים, מבטלת את הפרטיות שלי לחלוטין כשהיתה נכנסת לחדרי וגונבת את כל הבא ליד, כל הנחבא מן העין. מרוקנת את הארון, את המגירות, את הנשמה, ומסתירה בחדרה. ואילו עברתי רק לידה, היתה צורחת. ואילו הייתי במקרה בודקת בחדר, הייתי מוצאת את החלקים החסרים שאיבדתי בעצמי, לוקחת חרש חזרה. היתה מוצאת אותם, ומעוררת ויכוח, איך העזתי לגנוב את דבריה.

מפזרת שברים מסביבי, מציירת עקבות שיובילו אליי, מתממת, מחייכת להורים באי ידיעה. מערערת לי כל קלף במגדל השפיות שבניתי.

שונאת את ההורים, ההורים שדפקו אותי עד הלום.

את אמא, שתמיד הזכירה לי כמה אני פחות מהשאר. כמה אני לא יפה, כמה אני שמנה, כמה אני לא מסודרת, כמה אני לא בסדר, כמה אני לא, כמה אני לא, כמה אני לא השניה, כמה אני אני.

השוותה לאחות, לחברים שלה, לילדים של החברים שלה, לחברים שלי. השוותה לכולם, ותמיד היו חסרים לי הדברים שלי.

שהפיצה לכל ההורים את הסוד הכיתתי שסיפרתי לה בשקט בארוחת צהריים בכיתה ה', שגרמה לחרם החברתי הראשון שלי כאן. שגרמה לבכי הראשון שלי בשנה העקובה ההיא. הבכי שהבטחתי לעצמי שמעולם לא יצא מולם, יצא. מאז הייתי הבכיינית בכיתה, למרות הפעם היחידה. למרות שהם סגרו עלי ולא היה לי לאן לברוח.

האמא שתמיד התחננה שאתקרב אליה, שאחבק אותה, שאוהב אותה כמו שהיא אהבה את אמה המנוחה. לא מבינה, איך אני יכולה להיות כזאת קרה, כזאת מרוחקת. תמיד נוגעת בי, תמיד מלטפת, תמיד מתערבת בעניינים שלא שלה, תמיד מנסה להכנס לי לנשמה, לחיים. למה את לא מספרת לי כלום, למה את לא מחבקת בי, למה את לא מתקרבת אליי בכלל.

אחותך מספרת לי הכל, אחותך יושבת בחיקי. למה את לא כמוה? למה את לא כמו כולם?

שונאת את הטפשות שלה, שונאת את הבורות שלה, שונאת את הדעות הקדומות, את האי קיבול לכל דבר שלא דומה למה שהיא הכירה. שונאת את התקפי הזעם שלה, שונאת את הצרחות, שונאת את המכות, שונאת להתמוטט מולה, לבכות, להתעצבן, ולהשבר בתוכי כשהיא מחקה את התנועות שלי, ההבעות, בחזרה, וצוחקת.

שונאת את אבא. כזה מרוחק, כזה אדיש. כזה לא אכפתי אבל חייב להתערב בהכל, להניח חותם בכל דבר. דברים שלא קשורים אליו- להרשות? לא להרשות?

יושב על הכורסא שלו בסלון, רגל על רגל, ונותן פקודות. תעשי פה, תעשי שם, מה את עושה, אתם דפוקים, דפוקים, דפוקים. למה אני צריך לעשות הכל, וממשיך לשבת בכורסא.

שולט באמא, סותם לה את הפה בהנפת יד, כובל אותי ואת אחותי בגולם. אתם לא מוכנות, אתם לא בסדר, אתם תשארו כאן, בקורים שלי, אתם לא תעופו לשום מקום לעולם, אתם שבירות מידי.

לא נוסעים באוטובוסים, לא מסתובבים ביישוב, לא מתקרבים למקומות שאני לא רוצה שתתקרבו אליהם. לא עושים כלום.

אני חייבת לצאת, אתה חייב לעזוב אותי, אתה חייב להוריד להפסיק להושיב אותי בכסא בקורים של דבק, אתה חייב להפסיק לסתום לי את הפה. אתה חייב לעזוב אותי, אתה חייב לעזוב אותי כבר.

תפסיקי להשתגע. תפסיקי להשתגע.

אל תגע בי. אל תגע בי יותר לעולם. אל תגע בי יותר לעולם.

כואב לי כשאתה מרביץ לי, כואב לי כשאתה סוטר לי, או דוחף אותי, או הולם בי בגוף רק כדי שאני אסתום, שאני אסתום כבר.

רוצה להיות לא שם, רוצה להיות במקום אחר. להפסיק להרגיש, להפסיק לבכות, להפסיק להיות שם. להסתכל עליך בעיניים במצח נחושה ולא לבכות, לא לבכות לעולם, כשאתה מוכיח לי במכה אחר מכה, מה המעמד שלך בבית ולמה אתה תמיד יותר חזק ממני, ותמיד תהיה.

רק שאני אסתום, שאני אסתום כבר.

רוצה להפסיק לבכות. לבכות זה להשבר, לבכות זה לכאוב, לבכות זה להראות לך שניצחת אותי. ואסור לי להראות לך את זה, למרות שאת התבוסה הזאת כבר ראית. רוצה להסתכל עליך, ישר בעיניים, ולצחוק, ולהראות לך שזה בכלל לא מזיז לי, ואותי אי אפשר לשבור, ואני יותר חזקה, לא משנה כמה תרביץ, כמה ישרוף.

אבל לא מסוגלת. הגוף שורף לי, והעיניים מתפקעות החוצה. שונאת אותך. רוצה לצרוח לך שזה לא מספיק, שאני יותר חזקה ממה שנראה לך, אולי תשבר לפני. רוצה לשתוק ולהפסיק להגיב, להפסיק להיות קיימת, שאולי תחשוב שאני מתה ותפסיק. רוצה להפסיק להיות, רוצה להפסיק להרגיש, רוצה לא להיות קיימת, לפחות לא שם, לפחות לא במימד הזה, לפחות רק לכמה שניות.

אבל לא מסוגלת. כלכך רגישה, לכל מכה, לכל חום שהיד מפיצה ברגע שהיא פוגעת בגוף, לכל רעש, לכל שניה שהיתה שם, ולא מסוגלת לברוח. והלוואי ויכולתי להתנתק, אבל מעולם לא הצלחתי.

רק שזה יפסיק.

שונאת את החיים שלי. שונאת את החברים שלי.

כלכך שונים ממני, כלכך לא אני. כלכך לא קשורים אליי בכלל, ולי אין איפה להיות.

חלק אוהבים יום, חלק אוהבים לילה, ואני נתקעת על השעות המוזרות שבין ערביים. מוזרה, לא פועלת לפי שום נורמה שבעולם. אל תגעו בי, אל תתקרבו אליי, אל תדברו אליי, שקט כאן מידי, איפה כולם, למה אף אחד לא מחבק אותי?

בורחת לחדר אחד בשירותים ומסתתרת בפינה, ובוכה. לא יודעת למה, לא יודעת על מה. כל דבר שאני מסתכלת אליו גורם לי לבכות, לא מסוגלת להעביר רגע בלי זה.

והלוואי ולא הייתי בוכה אף פעם.

מחפשים אותי. את כאן, את שם, איפה את. המקום ריק, רק הדלת פה נעולה. של השירותים. את כאן, תעני לנו, את כאן.

ואני שקטה. לא עונה כלום. משתתקת כשהם מתקרבים, עוצרת את הנשימה כשהם מתקרבים לדלת, מאמצים אוזן בשביל לקלוט כל תזוזה בפנים.

רציתי לא להיות שם. פשוט לא להיות שם.

לעצום את העיניים, חזק חזק, ולהחנק מדו תחמוצת הפחמן שנאגרה לי בלב. דמעה אחרונה תזלוג לי במורד הלחי, ואז אעלם. פשוט אעלם.

הם יסתכלו מתחת לדלת, הם יפרצו את מסכי הזכוכית שהצבתי, ולא אהיה שם, לא אהיה שם יותר לעולם.

פשוט אעלם.

שונאת אותם, החברים שלי. אלו שנטשו, אלו שאיימו לנטוש, אלו שבקרו, אלו שנגעו כל הזמן, אלו שצעקו, שהשאירו אותי לבד, שהעדיפו טובות אחרים, שהעדיפו חברת אחרים, שניסו לשנות אותי למען הנוחות של עצמם, ועוד הפליטו בצד פה עד כמה אני מעצבנת, ועל כמה הם עושים טובה שהם חברים שלי.

אותה שנטשה, ואותה שמבקרת, ואותה שהתייאשה, ואותה שלא מסוגלת, ואותה שמתחנפת, ואותו שדרמטי, ואותו שנוגע יותר מידי, ואותו שמחייך יותר מידי, ואותה שתקועה יותר מידי בעצמה, ואותה שלא הזמינה, ואותה שנתנה לגיטמציה לקודמת, ואותה שמלכלכת עלי בשדות זרים, ואותה שתהתה, ואותה שדורשת יותר מידי תשומת לב, ואותו שתאטרלי מידי, ואותו שמתערב מידי, ואותו שאהב מידי, ואותו שאהב אותה.

שונאת את הפנים שלי, שונאת את המראה שלי, שונאת כל פיקסל ותא שמרכיבים אותי, שונאת להסתכל במראה ולדעת שזו אני שמביטה משם.

מהראש ועד לרגליים, מהשיער ועד לבהונות, מתווי הפנים ועד לורידים שבולטים מידי על כפות הרגל.

שונאת את הגבות, את העיניים, את ההבעה הסתומה, את האף, הפה, הלחיים, הסנטר, היובש, השערות, הנזלת, הדמעות, הפצעים, הלכלוך, האיפור, הרווח שבין האף לפה, השיניים, השפתיים, החיוך, הפה, הלשון, החך, הגומה שבין הפה לסנטר שתמיד נראית כמו לכלוך, אבל תמיד תהיה שם.

שונאת את השיער, האוזניים, הקרקפת, הצוואר, עצמות הבריח, הכתפיים, המחשוף, השערות שבין השדיים, הפטמות, העטרה, השדיים, הבטן, השיער שעל הבטן, הפופיק, הפצע האלמותי שעל קו המכנס, הגב, הגוף שמשתרע מהצדדים, התחת, הקו שמפריד בינו, את הערווה, את המפשעה, את המקום בו אני אמורה לגדל ילדים ומגאלת בדם.

שונאת את הירכיים, את הברכיים, השוקיים, השיער שתמיד יצמח שם ולא משנה כמה אגרש אותו. את הקרסול, את כפות הרגליים, הורידים שבולטים, הבהונות הגסות, הציפורניים, העור הקשה שלא מצליח להעמיד את כולי.

הזרועות, בית השחי, סימני המתיחה, המרפקים, האמות, כל אחת מעשר האצבעות שלי, הציפורניים, המפרקים הגרומים, הכפיפות, המוטוריקה הדפוקה, והידיעה שמבחינה טכנית וגופנית תמיד אתקשה לאחוז בדברים ביותר מכולם.

שונאת את עצמי. שונאת את עצמי כלכך.

שונאת את הילדות שלי. שונאת את המכות מצד אחותי, מצד ההורים, את הלידה של האח החדש שרק ריחקה אותי מכל המשפחה. שונאת את המשפחה המורחבת שמרכלת בסתר אחת על השניה, שמזויפת, שלא אמיתית, שכולם מחייכים שיניים צחורות, אף לא אמיתי, שונאים אחד את השני, וצוחקים. ורק אני שותקת, ורק אני לא מתקשרת לכלום.

את הסבא שתמיד הבטיח ולא קיים, שאהב להתפאר בשדות זרים ואז הזניח את הנכדה שלו מפאת אורחים, את הסבתא שמתה בגיל צעיר מידי, ונשכחה מהר על ידו בשתי חברות שברחו, למוות ולארצות אחרות. את הסבתא הדקיקה מהצד השני שמבקרת כל דבר, מילה להגיד על כל, אוסרת כלום על כולם, עיוורת למתרחש. את הדודים- אחד מהצד שחי 20 שעות טיסה מכאן, בשני מטוסים, ועוד מעט ימלאו 13 שנה לפעם האחרונה שראה אותנו. את הילדים שלו, שהתחתנו אחד אחד ושכחו את הארץ, שכחו אותי, הבת דודה הקטנה שלהם שתמיד צחקו וסיפרו לה בדיחות, ואהבה אותם וחיבקה אותם, ונשארה לבד שמצאו אחרת. את האחרים מהצד הנגדי- אישה מטומטמת שמנת המשכל שלה מבישה כמעט, מפוזרת, מעופפת, לא מסודרת, לא אחראית, נשואה לרודן שמעולם לא אהב אותה, אמא לילדה שמנה ומוזרה ותאומים צרחניים, מורה. תמיד השוו אותה אליי.

את השני, שתמיד טיפח את הילדות האהובות שלו, שתמיד נשרך אחרי אשתו הלא אמיתית, עם האף הסינטתי והצחוק המודבק, שיורדת על כולם ולא מהמשפחה הזו בכלל, גורמת לי לרצות להרוג אותה. את הילדות שלהם- תמיד יפות, תמיד מטופחות, אחת שיער בלונדיני גולש, עוד לא בכיתה ו' וכבר בוגרת קלטות דץ ודצה, והשניה, מתולתלת צחקנית שתמיד סובבה סביבה את שאר בני הבית, נותנת לצחוק המתגלגל שלה להחריש בני משפחה אחרים.

שונאת את הכיתות שנוכחתי בתוכם שנים. את המורה שלי בכיתה ג' שתמיד הפלתה אותי לרעה, את הכיתה שלי שאף פעם לא הסתדרתי בה.

שונאת את הכיתה שנקלעתי אליה בכוונה אחרת בכיתה ה'. הכיתה, הילדים שהרסו לי את החיים. את החבורה המגובשת כלכך שהיתה שם, ההיררכיה שנתקלתי בה ולא נתנה לי להכנס, את החיים שלי שנתיים בשולי הכיתה, בשולי השכבה.

את החרמים החברתיים שעברתי, את הבדיחות והשירים שתמיד נוגנו בצחוק וברינה של ילדים אחרים סביבי. את המורות, שתיים, שלא עשו דבר בשביל לעצור את האלימות- הראשונה חסרת השפעה מול הילדים, והשניה העדיפה להעלים עין כדי למצוא חן בעיני הכיתה.

בעודם דוחפים אותי לרצפה בשיעור, זורקים עלי חרקים כדי לראות אותו מייללת, צורחת ובוכה, מנצלים אותי למטרות אישיות, זורקים עלי אוכל בל"ג בעומר, בוחרים ילד שילמד איתי יום לפני מבחן ומחלקים לכיתה, מעיפים אותי מהמדורה הכיתתית, דוחפים אותי אל תריסר מדרגות, אולי יותר. והם מעלימים עין.

את הבצפר הדפוק, הכלכך פאקינג דפוק, שאחרי שנמצאתי בוכה וחבולה בסוף המדרכות למרתף, לקח אותי ליועצת והפנה אותי לטיפול פסיכולוגי, לברר מה לא בסדר אצל הילדה הזאת, הכי פחות מקובלת בשכבה, לגלות למה כולם מציקים לילדה שכולם שונאים.

שונאת את הפסיכולוגיות, אחת אחרי השניה. הראשונה, הבלונדינית, צעירה, שחייכה לפני אחרי ובזמן כל מילה שאמרתי לה, נשארה קפואה כמחצית הדקה כאילו מחייכת למצלמה נסתרת שנמצאת בעציץ שמאחורי, וממשיכה לשאול עוד שאלה סתומה שלא תעזור לי בחיים.

והשניה, גם בלונדינית, צעירה פחות, אליה נסעתי פעם בשבוע, בוכה לא בוכה על החיים שלי, מגיעה איתי למסקנות שרק האדירו את האגו שלי בפני, אבל לא הובילו לשום מוצא.

שונאת את ההתאהבויות הטיפשיות האלו שנקלעתי לתוכם, אחת אחרי השניה, כמה לא מפתיע לרגישות שלי. כל בנאדם שמצא חן בעיניי, כל בנאדם שהרמתי אליו עין ותקווה לימים טובים יותר, צחק לי בפרצוף, העדיף לא להתמודד עם הסוגיה הזו. השניים בכיתה ז' שהיו ממש בסדר, ואהבתי להתהדר בשבילהם בתקווה שהמורה תעביר אותי לשבת ליד אחד, ובסוד בסוד סיפרתי לחברה הכי טובה, קצת לפני שנטשה אותי בפעם המאה אלף, שסיפרה לכל הכיתה.

ואז את ההוא בכיתה ח', הגדול, מהשכבה שמעל, שהייתי מגניבה אליו חיוכים בהפסקות, ושורות אחרי שורות דרך מקלדת. ואז כמה מילים בפרצוף, על אהבה. ועוד דבר שקלקלתי, וגם לו פתאום נעשתה חברה.

את הדביל מכיתה ט', ואז המכוער, ואז הרגיש שהתעניין, ולאף אחד מהם לא הגעתי. אם מחוסר בטחון, מזל, שכל, או יתר תסביכים וטוב לב שלא התפרש לשום מקום.

את ההוא, השנה, שהצחיק אותי וגרם לי לחייך, שגרם לי לתהות, שגרם לי ליפול להדלקות שלא הייתי צריכה ליפול אליה. שגרם לי לקוות לטוב, טוב מידי, לרדוף אחריו, להגניב עין לאור שבחלון בבית שלו, לסדר את הרגשות שלי בשירים שלא הועילו לאף אחד, להרס עצמי אחד אחרי השני. שגרם לי לספר לו שיש לי משהו אליו, ולו לספר לי שיש לו משהו לאחרת.

שונאת את הנוכחי, האדם היחיד שהגעתי איתו להדדיות, למחויבות, למחוות פיזיות מסוימות. שגורם לי להשתגע, שגורם לי לרצות לבעוט במשהו, בריאליות שלו, בנסיונות הנואשים שלו להעמיד אותי על הקרקע, לא לתת לי לעוף, לא לתת לי להפיל אותו יחד איתי לאנשהו, מפחד מידי, לבה רותחת, לא רוצה להכווה, כמה אגואיסטי מצידי לרצות להתקדם לאנשהו ביחסים האלו. שלא מבין אותי, שתקוע בעולם שלו, על הרצפה, שואל אותי מה נשמע שם למעלה, מקבל בסדר מעיניים דומעות ומחייך.

שונאת להבין ולדעת ולא לרצות לקבל את זה שזה נגמר. שאנחנו לא מסתדרים, שאנחנו לא אותו בנאדם, לא משלימים, שצריך לחתוך את זה. שונאת להבין שכמו פעם אחרי פעם אני פורמת את המתנות היחידות שאלוהים נתן לי, הורסת את הלבנות היחידות שהוא שם להקל על דרכי.

שונאת את האופי שלי. את הדרמטיות, את הציניות, את הפחדים, את החרדות, את חוסר היכולת להשתחרר, את הרגישות לסביבה ולעצמי, את הצעקה הנואשת לתשומת לב, את החוסר יכולת שלי לשמור סודות, גם את הסודות השמורים ביותר, הסודות שנשבעתי לעצמי שלא אגלה מעולם.

את החוסר טאקט, את החוסר התאמה, את החוסר הבנה, את החוסר ידע בסיסי על סדרי עולם, את החוסר תלות בנורמות הפועלות, את החולשה, החוסר דיעה על כל דבר, היתר דיעה על שום דבר.

את החוצפה, את ההבלגה, את האפאתיות, את ההתלהבות, את ההתערבות, את האיחורים הבלתי פוסקים, את העצלנות, את ההדרכה הכושלת, את הדבקות לדבר, את הייאוש, את הזלזול, את החוסר סדר, את החוסר אחריות, את החוסר יכולת שכנוע, את החוסר יכולת להשתלט, את החוסר משמעת עלי ועל הסובבים אותי, את החוסר יכולת לסמוך על אנשים, את החוסר חוש הומור, את היתר חוש הומור, את ההבנה המהירה מידי, את ההתנשאות, את הציפיות הגבוהות, את הרתיעה מדברים שוליים, את ההבחנה בדברים הקטנים ביותר, כלכך קטנים שאפשר להוכיח שהם לא קיימים. את החוסר יכולת להתחבר עם אנשים, את החוסר יכולת לדבר, את החוסר יכולת להיות מתאימה, את החוסר יכולת.

את הבדידות, את האגואיזם, את המוות הבלתי נמנע, את האי ודאות, את האי עמידה בזמנים, את הזקנה שתבוא, את הזמן שלא מפסיק לרוץ, שלא עוצר לרגע, שמנצח אותי, את הקרבות הבלתי פוסקים עם אלוהים, המשחקי עיניים שאף פעם לא נצחתי בהם ותמיד הובסתי כורעת על ברך, נצבת מובסת לפניו.

את הידיעה ששכחתי משהו שמלווה אותי בכל מקום ומתממשת פעם אחרי פעם, ואת השנאה העצמית שבאה אחריה, את השנאה העצמית בכלל. שאני כותבת ומוסיפה תכונת אופי שנואה אחת אחרי השניה, ואני יודעת ששכחתי עוד בות שאזכר בהם ארצה להרוג את עצמי.

שונאת את הרצון והתקווה שיום אחד אולי הכל הכל הכל יהיה סובב סביבי, כדור הארץ, השמש, הכוכבים, האנשים, החברה, הרצונות שלי.

שונאת את הרצונות המדויקים שלי לדברים שלא יקרו מעולם, ואת האי ידיעה מה הם. שונאת לבכות, שונאת לרצות לא לבכות לעולם, שונאת לרצות לבכות כמו בנאדם.

שונאת את הצרכים שלי, שונאת את הרגשות שלי, שונאת להיות אנושית, שונאת להיות לא אנושית, שונאת להיות אני.

שונאת שונאת שונאת.

לא מרוצה מכלום. שום דבר.

היסודות התערערו, היסודות מעולם לא היו תקינים. לא פלא שאשתגע.

משחקת שולה מוקשים, משחק אחר משחק, בפעם האלף, גרסא למומחים, מנסה, בסוג של רובוטיות שבאה מניסיון עבר רב מידי, לגלות את 99 המוקשים, עקבות התבערה.

בכל מקום שאלחץ יכולה לחכות פצצה, כל נקודה יכולה להיות נקודת תורפה, להפיל אותי לרצפה מרוסקת איברים, פגועת הדף, מבכה פציעות כוויה.

מלפני מספרים שלא תמיד ברורים לי כוונתם, ודגלים שסימנתי לעצמי, אזהרות לעתיד, שלטי 'אל תדרך על הדשא, הוא מתפוצץ', וסימני שאלה שאף אחד לא משתמש בהם. כל הבחירות שאוכל להבין כבר הובנו, כל הדגלים הברורים כבר הושמו, ואני לא יודעת על מה עוד אלחץ, מאיפה עוד אמשיך. הכל לא ברור לי, שום דבר מעורפל. יודעת שכל צעד שלי, במוקדם או במאוחר, יפוצץ את העסק, שאין סיכוי שבעזרת היגיון או מזל אצליח להגיע לסוף בבטחה, אולי אפילו להכנס ללוח השיאים.

בלחיצה על כפתור ימין אני מבססת אזהרה, בלחיצה על כפתור שמאל אני עושה צעד אחד קדימה. לחיצה על שניהם תסמן לי את כל הסובבים אותי, כל הפוטנציאלים מסביב שצפויים להתפוצצות, שאוכל בחבלת התאבדות אחת לנפץ את חייהם ולהוביל את כל החברה שלי צעד אחד קדימה, אל תוך מקום לא מובן, אבל טוב יותר, כנראה בשבילי.

צעד אחד קדימה על החיים ועל המוות, על הטוב ועל הרע.

אני לא מפחדת להפגע. אני רק מפחדת ליפול.