שאני מסתכלת במראה ומחייכת לעצמי באיזה מקום כלשהו בלב, ואומרת לעצמי "אני דווקא כן יפה".

או מודה בפני עצמי, ביומן שאני מיוחדת.

הספר שאני קוראת משפיע עלי נורא. נורא סחף, נורא הצחיק, וכשנפל האסימון נחרדתי. פעם אחרת.

היום כשחזרתי הביתה ועשיתי קוקו ועם הגופיה הלבנה (והמחשוף, למרות שאין באמת מה), והייית קצת מטורפת, והחלפתי בגדים ופתאום פיפי מטורף! מה, לרוץ לשירותים עם תחתונים?! אז שמה חצאית לבנה מכוערת שאני שמה מהארון, רצה לשירותים (שהם חצי מטר מהחדר שלי), נותנת את צרחת חיי "אין ניייררררררר!!!" ורצה למטה. ואמא צוחקת, על הלובן שלי והשחימות של העור, והקוקו מטורף הזה עם שוונצים מהצדדים, וההבעות המוזרות כשאני עושה כשאני מלאת אנרגיות.

נכנסת לחדר. חם. קופצת על המיטה ופותחת את התריסים כמכריזה משהו.

"כמה אבק!!!" ורצה למטה, מביאה מגבת, ומתחילה לנקות בטירוף את האבק השחור הזה. "מה את עושה?!"

"מנקה את התריסים"

"עם לבן?!" אמא בנימת 'אני לא מאמינה איזה ילדה יש לי, אבל בעצם די כן'.

אני אוהבת רגעים כאלו של טירוף, כאילו זה היום האחרון שלך.

כן, זה לא יעזוב אותי לעולם. אני גם מפחדת.

עוד רגע מקלחת, כמו שהבטחתי לעצמי כמה שעות. אני שמחה, אבל ממלאת אותי עצבות של יום הזכרון ושאלות וכל החיים שלי, ובמיוחד ה8 האחרונים שהם כמו מראה ענקית מול מה שאני עושה, ובעיקר מול מה שלא.

גם קצת פחד, שהיום, במה שקורה אצלי ביישוב הקטנטן, אני לא אמצא את עצמי בין כל הגודזילות של השכבה שלי, והפחדים האלו יחזרו.

אתם שמים לב שהמילים לא יוצאות לי?

רוצה להגיד על כל מיני דברים. אין לי כוח לפרט על מה כמו שאני עושה בדרך כלל. הזעתי היום במקומות שהם פשוט לא ראויים להזעה.

יש דברים שצריך לשטוף.

אין ספק שאני ילדה רגישה.