אני בחורה עצבנית ורגישה בצורה נוראית, ודברים קטנים וגדולים מרתיחים אותי בקלות.

ואני הכי שונאת כשאניי הכי מתעצבנת (וכשאני מתעצבנת אני יכולה להרוג. באמת) ואז מתרחקים ממני ואומרים "תעזבו אותה" או מתרחקים וחוזרים לזה אחרכך, ולא מבינים שזה נחקק במערכת העצבים שלי כלכך עמוק, שכל פעם שאזכר בזה אני אנשום עמוק, אאגרף איזה משהו ודמעה אולי תעלה בעין. דברים כאלו נחקקים אצלי כלכך עמוק שאני בספק אם יישארו. כמו שלא התקבלתי לקולנוע, כמו הערות קטנות של אנשים, כמו הערות גדולות של אנשים, כמו אירועים שאני אפילו לא רוצה להזכר בהם עכשיו כי אני אתחיל לבכות.

כמו יום העצמאות אתמול. אני לא אשכח את הרגשת התסכול המשפילה הזאת שיש בעודף מוטיבציה וחוסר אפשרויות.

אני מפחדת להרגיש בת 16 שוב, ותסלחו לי על הדרמטית שאני, אבל יש לי הרגשה שלעולם.