""את יכולה לחיות את חייך בניתוק," היא אמרה. "את יכולה להיות מאלה שתמיד אומרים לא, שלא מתעניינים, שלא מתלהבים, אלה שהם מגניבים מכדי להיות חלק ממה שקורה. אבל ברגע מסוים את יכולה להחליט לומר 'כן'. לפתח עניין, לנקוט עמדה, לנסות לגעת באנשים. אני רואה שאת לא מדברת עם שאר התלמידים לפני השיעור ואחריו. אנשים רוצים להתיידד איתך, ובשלב מסוים אני מקווה שתתני להם צ'אנס."

הרגשתי שזוויות הפה שלי מתעוותות. חיוך נראה לי באותו הרגע הדבר הכי גרוע שאוכל לעשות- חיוך רק יכעיס אותה. אבל היא טעתה, בגדול. היא טעתה בכל, והטעות שלה היתה, למרות האבסורדיות שבה, גם מחמיאה. לא הייתי מנותקת, לא הייתי חסרת עניין, אנשים בשום אופן לא רצו אותי בתור חברה, ואני הייתי אחד האנשים הכי פחות מגניבים שהכרתי- כל מה שעשיתי היה לצפות בתלמידים אחרים ולהסתקרן ולחוש מסונוורת מהקלילות שלהם ולהשתגע מהפער הבלתי אפשרי ביננו, מהאי-שקט התמידי שלי, מהאי-יכולת שלי להיות טבעית. לי לא אכפת מדברים? מאוד אכפת לי מדברים- לא רק מהמגעים שלי עם אנשים, שפת הגוף שלהם או דוון הקול שלהם, אלא גם מהעולם הפיזי: ריחה של הרוח, המנורות באגף המתמטיקה, העוצמה המדויקת של הרדיו במקלחת שאני מקשיבה לו כשאני מצחצחת שיניים. כל דבר בעולם שאהבתי או לא, שבא לי או לא, שרציתי שיסתיים או שיימשך. זה שאין לי שום דעה על - למשל- היחסים בין ארצות הברית לסין, לא אומר שאני לא מרגישה דברים."

במרחק נגיעה/ קרטיס סיטנפלד.

לא לגמרי, אבל הרבה מידי פעמים זו נקודה שאני מזדהה איתה. בשנה האחרונה פחות. חוץ מזה שבדר"כ יש לי דעה על -למשל- היחסים בין ארצות הברית לסין.

הייתי היום בים. לא יכולה בכלל לתאר את התחושה של החופש, של העצמאות. זו עצמאות רבותיי! לנהוג עד לחיפה ובחזרה ולהיות בים באמצע. באמת.

8 חודשים זה לא צחוק. לא מבינה איך אפשר לגור בב"ש. באמת.

כמה יופי יש בעולם.