יש את הנקודות האלו, ואני מאוד לא הייתי רוצה אבל אני אשמע קיטשית, של ניפוץ חלומות.

למשל היום בים וכמה מושלם ומשחרר היה, והרוח והחול והצללית שלי וזה, ואני מנסה להתעלם מהקולות האלו בראש שלי שאומרים "איך אני נראית? אני שמנה מידי? אני מגוחכת בבגד ים הזה? זה יפה לי? אני יפה? מה חושבים עלי?" ואני חייבת לומר שגם די בהצלחה, ולהפסיק להזדקק לאישורים חברתיים כל הזמן, ואז לחזור הביתה ולפני השינה להתפשט ופתאום לתפוס במראה- זה הגוף שלי? ככה ישבו עלי הבגדים? נראיתי כלכך רע?

או רגעים כאלו, בדרך כלל עם אנשים, כשהכל הולך טוב וזורם, ובדרך כלל אני נורא יפה והאדם שממולי כלכך מתעניין, ואולי אפילו נוצר איזה סמולטוק מוצלח (אין לי אומץ עדיין לומר פלרטוט או משהו), ויש באוויר איזה משהו נורא קסום, זורם, יפה, ואז אני מתנצלת והולכת לרגע לשירותים וכשחזרתי הקסם מתפוגג.

מזכיר לי קצת את סנדרלה, כשהיא מנקה את המרתף ובועות צבעוניות ענקיות מרחפות באוויר ושיר, ואז פתאום הבועה מתופצצת והחתול בא והרגע החלומי הזה נעלם.

זו התחושה שיש לי עם הספר החדש שאני קוראת. שקראתי.

חבל שעוד לא יצא לי להמליץ עליו כדי להוכיח דברים שאני אכתוב עוד רגע, אבל עזבו אתכם אותנטיות.

התחלתי אותו בלילה הראשון של הסמינר ונסחפתי קשות. 'שילוב של הארי פוטר, האסופית והחיים שלי', אמרתי לכל המעוניין לדעת, ובהתלהבות שלי (אני די כריזמטית לפעמים), הצלחתי כבר להעמיד לעצמי רשימת המתנה מבנות הגרעין שלי.

מישהי (ילדה? בחורה? איך מגדירים את גיל 14!?) נכנסת לפנימיה והיא מפוחדת מהעולם. כמה התרגשתי על כל מחשבה שלה שחפפה את שלי- אני אפילו לא נזכרת בהם עכשיו (ופתחתי את הספר כדי לחפש, אוקיי?!), אבל הפחד הזה ממה שאנשים חושבים. מכל תנועה שאתה עושה- איך מתיישבים ואיפה ואיפה מניחים את הרגליים ומה עושים עם הפה ואם להגיד את המשפט הזה או אחד אחר, ולהגיד משהו שהוא פשוט גרוע ולשמוע אותו מהדהד בראש שלך אלף פעמים ואפס בשיחה ולתהות אם הוא נאמר בכלל, והשיתוק הנוראי הזה שאוחז בך כל הזמן הזה. וזה רק ממקצת הדברים. ועל כל משפט שכזה אני מתאהבת ונסחפת וקצת רווח לי שיש דמות כזו בעולם ואני לא לגמרי לבד (ואני חייבת להציב רף כלשהו, שיש פחד מהעולם שהוא מובן כי העולם לא מקבל, ויש חרדה שמשתקת אותך ודוקרת מבפנים עם כל המחשבות והרצונות לתת ולעשות ולדבר ולהיות משהו אחר בשיחה שאתה פשוט לא, ולא להבין למה לאחרים קל כלכך להתחבר ולדבר ולקשור חברויות עם כלכך הרבה.. זה לא פייר), ואפילו לפעמים היתה בי איזה תחושת בעלות עליה. "תגידי, הזדהית איתה?" שאלתי את כרמל בראשי, ותהיתי אם כן כי זו דמות שקל להזדהות איתה, או כי יש ביננו דמיון.

נסחפתי לספר כמו שהרבה זמן לא נסחפתי לספר. זה די משמח, כי תקופת הבצורות בין לבין היא פשוט.. מייבשת, אבל גם קצת הדאיג. העדפתי לקרוא מכל דבר אחר. למה להיות עם כולם כשאפשר לקרוא? למה לעשות פימו? למה לישון? למה לדבר? למה לעשות משהו בחיים האלה בכלל, כשאפשר.. לקרוא?

במקום מסוים זה הדאיג אותי אבל גם לא רציתי לחשוב על זה. נהניתי. בעצם, נהניתי יותר איתה בשנות התבגרותה בפנימיה הדורסנית קצת קסומה הזאת (איך אומרים, אמריקאית?), וכל המחשבות המצחיקות-נואשות שלה על העולם, מאשר איתי.

"איך קוראים לו?" היתה השאלה המבאסת ותמיד הייתי עונה עליה "לא זוכרת" (שזה תמיד הצחיק את מי שמולי, כי אני מדברת על ספר אחד בכזו התלהבות, ולא זוכרת את השם וכמה זה מתאים לי), ומה קשור 'במרחק נגיעה'?! יש קיטש, אבל זה היה סתם, באמת שסתם. לא זוכרת היה יותר רלוונטי לסיטואציה.

ואז העניינים התפתחו, דברים שהם בדרך כלל שוליים ואתה מצפה אליהם כל הספר ולא מודה בזה מרוב שוליותם כביכול (כמו רון והרמיוני ומתי לעזאזל הם כבר יהיו ביחד), התחילו לקרות, והספר התחיל להאט ולקרות בו כלום, דווקא ברגע שזה הכי היה מזומן לה. הקצב של הספר האיט, ובאיטיות הזו גם חלחלה לתוכי ההבנה האמיתית והמחרידה של השם 'במרחק נגיעה', של אותם חיי כמעט, של "את שם, אבל זה לא באמת. את הצעד הזה את לא עושה. את יכולה להיות יותר, אבל את לא", וכמו בסרטים מצוירים שהגיבור הולך למות ובולע את רוקו, גם התחושות הדומות על חיי.

מתוך 480 עמודים קראתי שלושתרבעי ב4 ימים (שזה די יפה, כי אני חיה די בצפיפות), והמאה העמודים האחרונים עמדו לי כמו גוש בגרון.

הרגשת הפספוס העצומה הזאת. הכלום בחייה. כשהיא ממשיכה להיות משנה, שם, מתחת לשטיח. כשהוא אוהב אותה (הוא באמת אהב אותה!! לא הרבה יבינו את זה מתוך קריאת הספר, אבל סמכו עלי, 3 שנים ספרות מורחב לא הולכות ברגל) ורק בגלל הפחדים שלה, ההד שהיא יצרה לו, ואם היא רק היתה קצת יותר היא, אז אולי.. הפיצוץ הנוראי הזה שבסוף, כמו של בועה.

אני לא רוצה להמשיך לספר, גם כי נגמרו לי המילים והכוח והחשק, וגם כי עוד מעט כבר 4 וחלאס, אני מפנטזת כלכך הרבה על המיטה הרחבה שלי וישנה בה כלכך מעט, מבחירות מטופשות ממש- שזה מגוחך.

בסופו של דבר אני ממליצה, כי אני בטוחה שגם רוב העולם לא ייקח את זה באותה כבדות שבה אני לקחתי את זה. זה ספר די קיטשי וקליל, ומצחיק ונחמד, ואולי אפילו הרבה יזדהו איתה מעט, איך כרמל אמרה- "בחלקים הפתטיים", ונורא סיפור התבגרות קלאסית כזה, והיה מצחיק לקרוא את זה בתור מורחבת ולחשוב כל מיני מחשבות פלצניות כמו "הה, חילוף עונות מסמל את ההרגשה שלה" ו"כן, גילוי המין זה מאפיין מאוד חשוב" (ואני אפילו לא חיפשתי אותן! הם פשוט עלו לבד), והוא גם היה רב מכר ב22 מדינות (אני מרגישה מגוחכת לכתוב את זה, וניסיתי לחשוב על איזה משהו ציני כדי לשבור את ההרגשה אבל זה רק יגביר אותה, אז אתם תעברו מעל המשפט הכה לא משמעותי הזה ותמשיכו לקרוא),אז אני מניחה שהוא מומלץ.

זה כנראה בא לי בתקופה כזאת. וזה גם קצת מקל עליי.

אני לא לי פיורה. המטרה העילאית שהיא שמה לעצמה, לא להתבלט, האקסיומה המזעזעת הזאת שאסור היה לאף אחד לשבור "אני לא מיוחדת ויהי מה", היא.. לא אני בכלל.

כשאני חושבת על התיכון- התקופה הזאת ומה שהוא היה בשבילו ואני הייתי בתוכו- זה בדרך כלל מעציב או מעצבן אותי. זו לא היתה תקופה טובה, ואם לתקופות בחיים שלי היו צבעים, אז השנתיים האחרונות היו באדום. בולטות ומשמעותיות להתבגרות שלי, אבל גם לא כיפיות ולא קלות למי שאני. הרבה פעמים הרגשתי חסרת משמעות בתוך הרשת החברתית, ולצערי הרבה פעמים גם הייתי כזאת, אבל לא הייתי חסרת משמעות. הייתי אישיות בבית ספר, אני לא בטוחה שאם יחשבו על השכבה שלי יחשבו עלי, אבל אם יזכירו את השם שלי (מה שגם השם שלי די כזה), אני מניחה שיזכרו. לפני כמה זמן נזכרתי שאמרו לי פעם שאני לא פרווה- או ששונאים אותי או שאוהבים אותי, והיום כשאני מסתכלת אני לא חושבת שהייתי כזאת, או כי גם ה(איך הולכת, כרמל, המילה של לראות דברים בשחור או לבן?) פחתה בי, וכן התנרמלתי קצת.

מה אמרתי בעצם בפסקה האחרונה?

אה כן, אני לא היא. יש לי דיעה, אני כן אומרת, אני לא פאסיבית בכל הסיטואציות החברתיות שלי (רק אלו שמלחיצות אותי. נו, וגם אלו פחתו בשנה האחרונה), אני כן יוזמת, מעזה מידי פעם. חוץ מזה שקשה לי נורא להגיד על עצמי שאני לא מיוחדת (ובעצם, איזה בנאדם יוכל להגיד את זה על עצמו?) או לפחות סטנדרטית.

וזה גם טוב.

מה שמפחיד אותי, זו ההתבגרות הזאת. ההתנפצות הזאת של הבועה באותו בוקר שהיא ראתה כלכך הרבה אנשים הולכים וממהרים, ולא באמת אכפת להם מה לעזאזל היא לובשת או רוצה. הידיעה הזאת, שאולי עוד כמה שנים, אז כבר יהיה לי אכפת פחות, אז כבר דברים יהיו קצת יותר רגועים, פחות לחוצים, קצת מפחידה אותי. גם כי אלו קווי מתאר שכלכך שזורים באישיות שלי, אז מי אני אהיה עוד 10 שנים?

וגם בגלל הדרך חיים שאני חלק ממנה עכשיו. שכמה שהיא קוסמת והיא חיה- ואולי זו רק מרד נעורים? ואולי יום אחד אתפכח מהמקסם הזה, של המאבק למען מה שאתה באמת באמת רוצה שיקרה?

וזה נורא מפחיד אותי.

כבר די מאוחר.

אלך לישון. יש לי טירוף להתעורר אליו עוד כמה שעות.

לילה טוב.